בדיקת איידס מפחידה, לא משנה מי את ומה עשית
גם רווקות סטרייטיות עושות סקס עם מי שבא להן, כמה שבא להן. כך צריך, וצריך גם להיבדק. להוציא את בדיקת האיידס מהארון
תור לבדיקת איידס הוא המקום הגרוע ביותר להכיר בו מישהו כי:
א. הוא הומו
ב. הוא תפוס
ג. יש לו איידס
ד. כל התשובות נכונות
המין האנושי התבגר קצת, ולמזלנו היום החלק השפוי שבו כבר יודע שאיידס זו לא מחלה של הומואים. לפי הוועד למלחמה באיידס שני שליש מנשאי HIV בארץ הם סטרייטים ו-45% מנשאי HIV בעולם הן נשים. את המודעות רואים בקהל המגוון שמגיע לבדיקות האנונימיות ברחבי הארץ: נשים וגברים מצעירים, חיילים, מבוגרים, דתיים וחילוניים על נטיותיהם והעדפותיהם מגיעים להיבדק.
במקרה הנ"ל הקירבה האישית שלי ל"קהילה", והמרכאות כאן כי מדובר באנשים ולא רק במושג וכי זה באמת לא עניינו של אף אחד עם מי אנחנו בוחרים לחיות ולשכב, עזרה לי מאוד. בכל זאת עדיין יש יותר מודעות ושגרה של סקס בטוח אצל חבריה.
כשרציתי לדאוג לעצמי היה מי שהראה לי לאן ללכת ומה לעשות, וגם הצטרף אליי הרבה פעמים ויחד יכולנו לצחוק על החששות שלנו כל הדרך אל התשובה השלילית המיוחלת.
אפילו לאדם האחראי והזהיר ביותר יש תחושה לא נעימה לעיתים כשהוא עומד בפני בדיקה בריאותית. גם אם זו בדיקה שגרתית והכל בסדר תמיד יהיה את הקול הקטן הזה בצד שיגיד - אם הכל בסדר, למה אנחנו נבדקים?
העובדת הסוציאלית שנותנת את התשובות במרכז האיידס בבית החולים איכילוב בתל אביב ענתה על כך חד וחלק. כל אחד וכל אחת צריכים לערוך בדיקת איידס מידי פעם, אלא אם כן הם מתנזרים מקיום יחסי מין באופן מוחלט. זה אמור להיות עניין שבשיגרה שיהיה קיים במודעות של כולם, בגלל אותו סיכוי קטן שהקונדום נקרע, גם אם הוא קטן מאוד.
רוצים להיבדק? לכו חפשו (או שתחכו שבועיים)
ובכל זאת, כשעושים בדיקת איידס, או מחלות מין בכלל, מצטרפות אל הפחד הטבעי מועקות שמתגברות אותו. הן קשורות בעיקר לתהליך המסורבל והמצריך התכוונות מיוחדת שצריך כדי לבצע את הבדיקה. הוא משווה לה נופך שלילי של משהו שיש להתבייש בו כשלמעשה אין, באמת שאין.
רובנו לא נעשה אותה אצל רופא המשפחה שלנו יחד עם בדיקות "רגילות" ונצטרך לחפש אותה במרכזי האיידס השונים בהם נערכות בדיקות הדם המיוחדות לאיידס ברחבי הארץ, או אצל הוועד למלחמה באיידס.
פרטיותם של אנשים שלא מעוניינים שרופא המשפחה ישאל שאלות שעלולות להיות מעיקות, וכן של אלו שפשוט לא יכולים להיבדק אצל אחד או בבתי החולים כי אין להם תעודת זהות, ראויה לכל כבוד. הגופים השונים שמעניקים את הבדיקות, חלקם הגדול ללא תשלום ועם שמירה על אנונימיות, עושים עבודה מבורכת וחשובה ואין בפי כל טענה אליהם, אלא רק שבחים ותודות.
הבדיקה מעוררת אי נוחות מפני שאנחנו עדיין חוששים שישאלו אותנו למה אנחנו רוצים לעשות אותה. מקור הבעיה בתפישה חברתית בסיסית. דווקא כן רציתי להיבדק אצל הרופא שלי. אבל, בקופה שלי התשובות ניתנות רק אחרי שהמבחנות נשלחות בדואר אל מרכז האיידס, נבדקות שם, התוצאות נשלחות אל הרופא המטפל שלי בדואר, ורק אז הוא מתקשר אליי אם יש סיבה לדאגה. ההליך הזה לוקח לפעמים גם שלושה שבועות.
הסיבוך הזה נדרש כי הבדיקות הן סודיות ואישיות, כך אמרו לי. ובדיקות סידן - הן לא אישיות? וסרטן חס וחלילה, הוא לא מחלה אישית? זכותנו לסודיות ופרטיות לגבי בריאותנו תקפה לגבי כל חולי ובדיקה, אז למה אני צריכה לבקש את בדיקת האיידס במיוחד ולזכות במבטים "עקומים"?
הייתי אמורה לדעת: נשים הן קבוצת סיכון
לכל גיל יש את הסיכונים הבריאותיים שלו. כמה פשוט ונוח יותר היה לכולם אם כמו שנשים מעל גיל מסוים צריכות לעשות בדיקת ממוגרפיה תקופתית, שלצעירים פנויים ואולי אף ללא הגבלת גיל יומלץ על ידי רופאם האישי לעשות מידי פעם בדיקת איידס, כנורמה מקובלת.
נכון שבעיקרון לשכב עם זר בלי קונדום זה משהו שפשוט לא קורה, לא אם את אוהבת את עצמך. אבל לפעמים קונדומים נקרעים, לפעמים בלהט ובטפשות הרגע הפרטנר הבטיח שהוא ממש השבוע נבדק, או שהוא אמר שהוא שם קונדום. לא טרחת לגעת ולוודא, וכשכבר הבנת שעבדו עלייך היה מאוחר מדי.
אלו דוגמאות שלא אמורות להוות השראה או תירוץ עבור אף אחת. אם הוא אמר לי שהוא עשה בדיקה השבוע, אולי שלשום הוא אמר את אותו הדבר לאחרת, והבדיקה טובה חודשיים אחורה, לא פחות, ולא קדימה. זה פשוט כמו התשדיר ההוא: כששכבת עם אחד, בדרך כלל שכבת עם עוד כמה.
ולמקרה שצריך חיזוק נוסף, הוועד למלחמה באיידס אישר משהו שאולי לא כל הנשים יודעות: אנחנו נחשבות לקבוצת סיכון. למה? כי אם אשה בריאה שוכבת עם נשא, הסיכוי שלה להידבק הוא פי עשרה מאשר אם גבר בריא ישכב עם אשה נשאית. זה די הגיוני, כי כאן הגודל כן קובע: פשוט שטח הפנים של איבר המין הנשי הרבה יותר גדול משטח הפנים של איבר המין הגברי.
טוב לבוא גם לבד וגם בשניים
כאמור, לקחתי אחריות והלכתי לא פעם ולא פעמיים להיבדק. אני מהסוג שמתמודד עם הפחד בשיטת "ההתלוצצות עם רופאיו". אני רגועה לכאורה, עד שאני קולטת שאני מדברת טיפה יותר מדי, ומצד שני הבקיאות שלי בשפה העברית נעלמת ואני מתבלבלת בין מה זה דלפק (הדבר הפתוח הזה שיושבים בו מול פקידה כדי לקבל הפניה לבדיקת הדם) לחדר (החלל הסגור בו נבדקים וחוזרים אחרי יומיים לקבל את התשובות).
הפעם היתה לי גם סיבה חיובית להיבדק. נמאס לי, בעצם לשנינו, מהקונדומים. יש הרבה זוגות שבאים יחד לעשות את הבדיקה. זה חשוב לבריאות וגם לחיזוק המחויבות. אז למה לא לקחתי אותו איתי כדי שנוכל להיות עוד זוג מחובק?
כי את התהליך הזה חשוב לי להבהיר לשנינו שאני עושה קודם כל בשבילי. זו הבריאות שלי עליה אני שומרת, רק שהפעם עוד מישהו ירוויח מכך.
עכשיו כל שנותר הוא לאזור אומץ, להיכנס לחדר ולהבטיח למי שנותנת את התשובה שמעכשיו לא תהיה לי סיבה לחזור. אחר כך אבוא אליו ואספר לו שסיימנו עם השטויות, והכל בסדר.
לפנייה לכתב/ת 
