לבי כבר לא נצבט יותר למראה זוגות מאוהבים
למה דווקא חד הורית מתרומת זרע מעוררת בי קנאה? האם יכול להיות שמציאת אהבה וזוגיות הפכו מבחינתי למשהו בלתי אפשרי בשבילי, ולכן אין כאן בעצם בסיס לקנאה? האם התחושות האלה מרמזות על סוג של השלמה עם המצב הקיים?
בהתחלה זה נראה לי טבעי שאקנא במישהי שיש לה משהו שאני רוצה ואין לי. אבל כשחשבתי על זה לעומק, זה די הטריד אותי. אם כבר לקנא, אז למה לא בבחורות נשואות עם ילדים או בכאלה עם בני זוג? פעם כשהייתי פוגשת מישהי שהביאה לעולם ילד מתרומת זרע הייתי חושבת בלבי שאצלי זה יהיה אחרת, שאני אמצא מישהו וביחד נקים משפחה. והיום הייתי מתחלפת עם מישהי כזאת?
קנאה בדרך כלל קיימת בין אנשים שווים, בני אותו מעמד. אני יכולה לקנא בחברתי המבוססת שיכולה להרשות לעצמה לצאת לשופינג כל שבוע ולטוס לחו"ל כמה פעמים בשנה, כשאני בקושי גומרת את החודש. אני לא אקנא בעושר של ביל גייטס, למשל, או של שרי אריסון, שכן ברור לי שמדובר באנשים ממעמד אחר לגמרי. גם אם אשמע על אשה בת 50 שמצאה אהבה פתאום, אני לא אשאל את עצמי למה לה זה קרה ולי לא, כי גם כאן אנחנו לא באותו שלב בחיים. היא מבוגרת ממני בכ-20 שנה, היא בוודאי אחרי גידול הילדים, היא מחפשת משהו אחר ממה שאני מחפשת, ואין כאן בכלל מקום להשוואה.
לא היה לי למי לקנות, לא היה מי שיקנה לי
דווקא השבוע היו לי הרבה סיבות להרגיש עצב וקנאה. חגגנו ביום אחד את יום האם, את יום המשפחה ואת יום האהבה. ברדיו השמיעו שירי אהבה יפים שהיו יכולים להרטיט את לבי אם הייתה בו אהבה, אי אפשר היה לפספס את הדוכנים הפזורים בכל פינה בקניונים, אנשים קנו בהמוניהם וגם לי יצא להגיע לאחד הקניונים. לא היה לי למי לקנות, לא היה מי שיקנה לי, אבל משום זה לא דיכא את רוחי. חלפתי על פני הדוכנים ולא הרגשתי כלום. הדבר היחיד שתהיתי לגביו היה אם השוקולד מתחת לעטיפות הלב הוורדרדות הוא איכותי, או סתם שוקולד חלב רגיל.
איך קרה שלבי כבר לא נצבט יותר למראה זוגות מאוהבים ומשפחות מאושרות? איך ייתכן שדווקא פגישה מקרית עם אם חד הורית מתרומת זרע היא שמעוררת בי רגשות קנאה? האם יכול להיות שמציאת אהבה ומציאת בן זוג הפכו מבחינתי לנושא שנשגב מעלי ובגדר משהו שבמילא לא יכול לקרות לי אלא רק לאנשים אחרים, ולכן אין כאן בעצם בסיס לקנאה? האם התחושות האלה מרמזות על סוג של השלמה עם המצב הקיים?
אפשר לומר שמבחינת המעשים שלי די הרמתי ידיים בכל מה שקשור למציאת בן זוג. כבר הרבה זמן שאני לא יוצאת לדייטים וגם לא מחפשת. והכי עצוב שזה גם לא חסר לי בכלל ואני גם לא מרגישה שאני רוצה לצאת ולהיפגש. יהיו כאלה שיגידו שאני צעירה מכדי לוותר, במיוחד על אהבה, שכידוע אין לה גיל וגם אין בה חוקים. וזה נכון. באמת אין גיל לאהבה. מספיק להסתכל על בני משפחה, על חברים, על שכנים ועל מכרים כדי לראות שזה באמת קיים וקורה במציאות ולא רק בסרטים.
אני לא באה ממקום של עצב או של גורל אכזר
אתם בטח חושבים שזה עוד טור ציני ופסימי על אובדן תקווה, שבו הכותבת נוקטת גישה מפסידנית ומדכאת שלא אמורה להיות אופיינית לבחורה צעירה ובריאה בנפשה. אז זהו, שלא. אני לא באה ממקום של עצב או של גורל אכזר או של תבוסתנות. ממש לא. ההפך הוא הנכון. ההחלטה הזאת של להפסיק לחפש ולהשלים עם המצב דווקא באה ממקום של קבלה, של שלמות עצמית ושל הבנה שאני בסדר וזה שאין לי בן זוג לא מרמז על כך שמשהו אצלי לא תקין.
כל עוד יצאתי לבליינד דייטים ונחשפתי להתנהגויות באמת משונות וגועליות של בחורים, מצב רוחי היה לרוב רע, הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, הייתי מדוכאת, ממורמרת, מלאה בכעס על העולם ועסוקה בעיקר בשנאה עצמית. שיחות הזויות עם בחורים ביזאריים שבסופן בא לי לצרוח, תסכול מתמשך מבחורים שאיתם יצאתי לכמה דייטים ופתאום נעלמו בלי כל סיבה נראית לעין, בחורים שהאשימו אותי שאני לא זורמת כי לא הסכמתי לזרום איתם בסוף הדייט אלי הביתה (הם הרי גרים עם ההורים), שלא לציין את הדברים ששמעתי על המראה החיצוני שלי שמעולם לא הפריעו לי בעבר, כגון: "בתמונה השיער שלך נראה יותר ארוך", "בתמונה לא ראיתי שיש לך נמשים", או סתם מקרים של כאלה שראו אותי וברחו, כי מה לעשות, לא כולן נולדו דוגמניות. כל אלה גרמו לי תחושות קשות וערערו אותי לגמרי. ואני ספגתי הכל, כאילו חושבת שמצבים כאלה הם נורמלים.
אני מרגישה שפויה, אני אפילו מרגישה יפה
לכן הפסקתי עם כל הפגישות היזומות. אז נכון שעכשיו אני כמעט ולא פוגשת בחורים פנויים לקשר רציני וארוך טווח, ונכון שאני מקטינה את הסיכוי למצוא אהבה באופן משמעותי, אבל אני מרגישה נורמלית, אני מרגישה שפויה, אני אפילו מרגישה יפה. אני יכולה להסתכל במראה בלי לחוש גועל כמו שחשתי בעבר, וכשאני מצטלמת כיום, אני מסוגלת לראות את עצמי ולא למחוק את התמונות, כי אני יודעת שהן כבר לא מיועדות לשליחה לבחור פוטנציאלי. לא מזמן, כשהייתי בברית ומישהו התחיל איתי וביקש ממני את מספר הטלפון שלי, זה היה נראה לי אך טבעי ולא שאלתי את עצמי (או אותו) איך הוא מסתכל על בחורה כמוני, כמו שכבר קרה לי בעבר. אני מתחילה להרגיש שווה ואני לומדת להעריך ולאהוב את עצמי מחדש.
בעודי מאמצת גישה חדשה של קבלה עצמית הצלחתי אפילו להקטין את כמות ההערות של האנשים סביבי במידה רבה. שמתי לב שכשאני בטוחה בעצמי ולא מדברת על מצבי, אין בעצם על מה להעיר לי. אם שואלים אותי מה חדש אצלי, מה עשיתי בסופ"ש או מה התוכניות שלי לחגים, למשל, אני עונה בנימוס, אך לא מזכירה דבר בנושא ההיכרויות.
שלא תבינו לא נכון, זה שהפסקתי לצאת לדייטים והשלמתי עם המצב לא אומר שיש לי משהו נגד גברים, להפך. אם אכיר מישהו בהיכרות טבעית, כמו בבנק או בסופר, והוא יזמין אותי לקפה (כמו שקורה בסרטים) - יותר מאשמח לעשות זאת. זה לא שאני לא רוצה להכיר מישהו. אני מאוד רוצה. אבל לא יכולתי להמשיך במתכונת של בליינד דייטים מתסכלים, שהיו הרסניים עבורי והובילו אותי למקומות רעים מאוד.
עברתי מעין תהליך של הבראה עצמית. זה לא היה פשוט וזה לא קרה בן רגע. כבר הרבה זמן זה מתבשל בתוכי, ואני ממשיכה לעבוד על עצמי מידי יום ביומו. כעת אני משתדלת לשמור על מצב רוח טוב (מובן שתמיד יש נפילות), על ביטחון עצמי סביר, וגם כשאני שומעת על בחורות שהתמזל מזלן והכירו - אני כבר לא מייסרת את עצמי בשאלה למה הן כן ואני לא. אני מבינה שכל אחת והמזל שלה. אני גם מבינה שזה ממש לא קשור לאיך שאני נראית, או לאופי שלי. סיימתי עם ההלקאה העצמית שלא נתנה לי רגע מנוח.
נכון שלא כך דמיינתי שהדברים ייראו, אבל החיים הם לא תוכנית כבקשתך. אני צעירה ובריאה, יש לי עבודה מספקת, קורת גג לראשי וכמה חברות טובות שסובלות אותי, אני צריכה להגיד תודה וזהו. אני מניחה שהיה יכול להיות גם גרוע יותר.
לפנייה לכתב/ת 
