ידעתי שזה הולך להיות יומולדת 30 הכי טוב
קיבלתי חופשה קצרה מהעבודה וטסתי לפריז לבקר את אהובי הצרפתי. ציפיתי לבלות בחברתו והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים. התמונה שלי ושלו מתחת לשמיכה מחובקים ומסתכלים זה על זה בכמיהה רק הפכה מציאותית יותר מרגע לרגע
יכולתי לטוס לכל מקום אחר באירופה לכמה ימים, אבל בחרתי בפריז בגללו. בבוקר עוד הייתי בישיבת צוות בעבודה, ובחמש אחר הצהריים כבר ספרתי פקטים של סיגריות בדיוטי פרי וחישבתי כמה לקנות על הקרקע וכמה במטוס. התרגשתי כמו ששנים לא התרגשתי. בכל זאת עברו כמה חודשים ארוכים מאז ראיתי אותו, והיינו יחד כל תקופת שהותי בפריז. עשרות ימים מאז טיילנו יחד בסמטאות העיר, הולכים יד ביד, מדליקים סיגריה אחת ומעשנים אותה יחד - אני את החצי הראשון, הוא את השני.
כעבור חמש שעות בהן התינוק שלידי לא הפסיק לבכות, תוך כדי שמנגנון ההגנה שבגופי מנסה לפלוט את העוף עם הקוסקוס שנתנו במטוס, הקפטן הודיע לצוות הדיילים לשבת ושנותרו כשתי דקות לנחיתה. התרגשתי בעצמות. התמונה שלי ושלו מתחת לשמיכה מחובקים ומסתכלים זה על זה בכמיהה רק הפכה מציאותית יותר מרגע לרגע.
כשיצאתי מפתח המטוס כבר התנפלו עליי בחיבוקים כל חבריי הישראלים שעבדו וגרו יחד איתי בפריז עד לפני כמה חודשים, כשחזרתי לארץ. ידעתי שזו הולכת להיות החלפת הקידומת הכי טובה שיכולתי לאחל לעצמי. ידעתי. הרגשתי.
אני כמעט רועד תוך כדי ההמתנה לקולו הסקסי
הגעתי לפריז. חבר טוב שהתארחתי אצלו דאג להלביש עליי טלפון סלולרי צרפתי, כדי שאוכל לתקשר עם החברים בלי לשבור את כל החסכונות שלי. מיותר לציין שהטלפון הראשון היה אליו. אני כמעט רועד תוך כדי ההמתנה לקולו הסקסי, אבל הוא לא ענה. השארתי הודעה שאני יודע שהוא יהיה מופתע מאוד ולא הכנתי אותו לזה, אבל אני בפריז לארבעה לילות שלמים ואני לא יכול לחכות לראות אותו כבר. חשבתי לעצמי שבטח הוא יחזור אליי בקרוב.
אמנם חיכיתי לשמוע ממנו, אבל לא בזבזתי רגע ויצאתי לקרוע את העיר כמו שרק אני יודע. בחמש בבוקר, כשהייתי בדרך חזרה לדירת החבר המארח, שתוי לחלוטין ונטול כל גבר, נזכרתי שלא שמעתי ממנו. אבל חייכתי לעצמי, כי ידעתי שמחר יום חדש ומחר יהיה לנו את כל היום.
התעוררתי מצלצול הטלפון בבוקר. הראש דפק כמו בית חרושת לפטישים, אבל מיד כשהבחנתי שזה המספר שלו שמצלצל הפטישים הפכו למוזיקה קלאסית ובית החרושת השתנה לאולם קונצרטים מפואר. עניתי בקול אוהב ומלטף, הקול שאני עושה לו תמיד כשאני ממש מתגעגע. ואז הוא הפיל עליי את הפצצה. הוא בכלל לא בפריז. הוא בכנס רופאים במונט פאלייה, שרחוקה שעה וחצי טיסה מפריז. והוא חוזר לפריז, אבל כבר בערב מוכרח שוב לטוס לכנס נוסף, בברצלונה.
והוא חוזר משם בדיוק ביום שאני עוזב.
עוד לפני שהספקתי לבלוע את הרוק עיכלתי שבמקסימום יש לנו שעתיים וחצי להתראות. לא יכולתי לכעוס, הרי לא נתתי שום התראה לקראת בואי. אפילו אני בעצמי לא ידעתי שאני מגיע באותו היום לפריז.
החלטתי להפיק מהלימון לימונדה
הפנטזיה הגדולה שבניתי לעצמי בראש הצטמקה. המוזיקה הקלאסית שינתה פאזה למקהלה העירונית בבאר שבע ואולם הקונצרטים הפך למתנ"ס שכונתי. אבל הייתי חזק לא לתת לעצמי ליפול לתהום האכזבה והחלטתי להפיק מהלימון לימונדה. אלו הולכות להיות השעתיים הכי טובות בחיים שלי. אין לי ספק שהשעתיים האלו יצדיקו את הנסיעה, נוסף על המפגש עם כל אהוביי האפלטוניים בפריז, שתמיד מחממים לי את הלב.
הרמתי טלפון לחבר שאירח אותי שבאותה עת שהה בעבודה, שיביא בחשבון שהדירה שלו תהיה לדירה שלי לאותו אחר הצהריים, שלא יתקרב. שירחיק כל אדם, חיה או כל דבר אחר שיכול היה להפריע. מובן שהוא הבין ומיד הסכים. נתתי אותה הנחייה לבן זוגו, שגר איתו יחד. הצעתי את המיטה מחדש וקניתי לו את העוגה שהוא הכי אוהב מהבולנז'רי השכונתי. התקלחתי וחיכיתי.
הצצתי וזה היה הוא, עומד שם מסתכל עליי
הוא שרק לי לחלון, כמו שהיה עושה כשגרתי בפריז. הצצתי וזה היה הוא, עומד שם מסתכל עליי ומחייך. אני מסמן לו לעלות, הוא מסמן לי לרדת. אני מתעקש בתנועותיי שהוא יעלה ומיד. והוא מתעקש בחזרה שארד. אני נהיה חסר סבלנות וצועק לעברו בעברית שיעלה. את הביטוי הזה הוא מכיר בעברית. והוא מחייך ואומר לי לרדת, והבנתי שהוא לא מתכוון לעלות. ירדתי לפגוש אותו ויותר מכל להבין למה הוא לא רוצה לעלות להתנפל עליי בנשיקות אוהבות, להגיד לי כמה הוא אוהב אותי, ובעיקר להראות לי כמה הוא התגעגע.
אין לי מושג איך אבל כעבור רבע שעה מצאתי את עצמי בבית קפה ערירי ונטול קופאין מדבר איתו, ובכלל איך יכול להיות שיש ארשת פנים של יוגורט חמוץ על פניי. אני יושב מולו והוא שותה תה ירוק. אני לא הזמנתי כלום, לא רציתי לתת לו להרגיש בנוח. לא הפסקתי לשאול מה קרה ולמה באמת הוא לא עלה. שאלתי אם הוא חזר לאקס שלו, שהיה לפני, והוא לא רוצה לקלקל לעצמו. שאלתי, כי באמת שיותר מהכל רציתי לדעת.
אבל הוא בשלו, הוא לא עונה. הוא מדבר על הכל, אבל לא על השאלה שלי. ובדיוק לפני שאני מרגיש מוזר מספיק כדי לקום וללכת משם, הוא מוצא לנכון להדביק לי נשיקה צרפתית אמיתית. כעסתי אפילו יותר. אנשים מסתכלים עלינו ומחייכים בסימפטיה, והוא מסתכל עליי ואומר לי "התגעגעתי אליך...".
לא יכולתי יותר עם מה שקרה שם. ביקשתי סליחה ממנו קמתי והלכתי. זה פשוט היה יותר מדי.
כשעליתי לדירה התיישבתי על המיטה המוצעת וניסיתי להבין מה באמת קרה ואיך זה הגיע למצב כזה. אבל דווקא באותו לילה יצאתי לבלות, או יותר נכון - לשתות. הכרתי כמה בחורים נאים, דיברתי עם כמה בולגרים, גרמנים, אירים ובריטי אחד ורוד וחמוד. בסוף הגיע הבחור שסיימתי איתו את הלילה, יווני שלומד רוקחות בפריז. באמת הורס. לא יכולתי לסיים את הלילה הזה יותר טוב. וחוץ מסקס משובח, הרווחתי גם חבר.
כשחזרתי בצהריי היום למחרת לדירת החבר המארח ראיתי שהעוגה שקניתי התייבשה לגמרי. אבל החלטתי שלמרות שאני צריך לזרוק את העוגה הזאת, אני את פריז לא הורס לי בגללו.
את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי לעשור הבא, קיבלתי. עכשיו אני יודע שהלב שלי בארץ. אין לי יותר מחשבות לחזור לגור בפריז. סוף סוף השתחררתי מהעיר שכל כך אהבתי.
הלב שלי שוב חזר לתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
