הכיוון מזרח

המילים הן הכל, והן לא-כלום. הן יכולות לבנות עולם, והן יכולות להרוס אותו כהרף עין. ב"ספר המילים", ספרה הצנום של הסופרת הגרמנייה ג'ני ארפנבק, מצטייר עולמה של ילדה שגדלה בתוך שקר עשוי ממילים. היא חושפת את השקר הזה צעד אחרי צעד, ביחד עם הקוראים. בכל פעם היא מגלה עוד אמת, והסיפור הקטן הזה הולך וצובר עוצמה.

העלילה של "ספר המילים" (הוצאת כתר, בתרגום טלי קונס) מתרחשת במדינה דרום אמריקאית תחת שלטון טוטליטרי. הילדה גדלה בבית מפואר, יש לה אבא ואמא ואומנת, מורה לפסנתר, גנן וחברות מבית הספר. אבל לאט לאט אנשים נעלמים מחייה. היא עוד לא יודעת לקרוא לדברים בשמם, אבל האכזריות והאימה מבצבצות.

אפרנבק. מילים הורסות ומילים בונות (צילום: באדיבות הוצאת כתר)

חברתה הטובה מספרת לה יום אחד ששלוש יריות נורו והרגו את אחותה ואת החבר של אחותה; הבת של האומנת נעלמת ושבה לביתה קטועת שתי ידיים; אישה נגררת בכוח באוטובוס על ידי שני גברים; הורים של חברים מבית הספר נעלמים. היא עצמה ממשיכה ללכת לשיעורי פסנתר. הגנן שלהם אומנם נמצא "בחופשה", אבל אבא ממשיך ללכת לעבוד במשרד ששומר על ביטחון המדינה, ואמא ממשיכה ללכת למספרה.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, הבן הקטן שלי רק התחיל לדבר", מספרת ארפנבק. "כשהתבוננתי בו חשבתי על איך אדם בא לעולם ולומד את המילים שמתיימרות לספר סיפורים אמיתיים על המציאות, אבל למעשה הן כבר תפוסות ומעוצבות בידי אחרים.

"כשהתחלתי ללמד את בני את המילים הראשונות שלו, הייתי צריכה לספר סיפורים כדי להסביר לו את משמעות המילים. אבל לא סיפרתי הכל. למשל הייתי אומרת לו שיש כיסא, אבל לא הייתי אומרת לו שיש גם כיסא חשמלי. כשמתבוננים היטב מבינים שכל המידע נמצא שם תמיד, רק שלאדם לוקח זמן ללמוד לראות את זה".

הכל נשאר במשפחה

ג'ני ארפנבק נולדה ב-1967 במזרח ברלין למשפחת סופרים: סבה פריץ ארפנבק כתב רומנים בלשיים וייסד את כתב העת "תיאטרון הזמן". סבתה, הדה צינר, היתה סופרת ילידת לבוב שהגיעה לגרמניה בשנות ה-20, אבל עם עליית הנאצים לשלטון ברחה לרוסיה וחזרה לברלין רק אחרי המלחמה. אמה של ארפנבק היא מתרגמת, ואביה פיסיקאי וסופר.

ארפנבק עצמה באה מעולם התיאטרון: היא למדה בימוי, בין השאר אצל במאים כמו ורנר הרצוג, היינר מולר ורות ברגהאוס. מאז 1991 היא עובדת כבימאית אופרה ותיאטרון. ספרה הראשון "סיפור על ילדה זקנה" (הוצאת כרמל, בתרגום יעקב גוטשלק) מספר על ילדה שמנה שנמצאת משוטטת ואבודה ברחוב, נכנסת למוסד לילדים וחיה בו, עד שמתגלה שהיא בעצם אישה זקנה. מאז פירסמה ארפנבק עוד רומנים, מחזות וקובצי סיפורים.

למצוא את הילדות מחדש. חומת ברלין (צילום: זיו ריינשטיין)

אז מה בעצם הוביל אותה מגרמניה לדיקטטורה דרום אמריקנית? "המצאתי בספר הזה דיקטטורה משלי משום שהתעניינתי במבנה, בכללים ובריטואלים של דיקטטורה", היא אומרת. "הספר מבוסס על סיפור אמיתי שקרה אחרי התמוטטות הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה בשנות ה-80: אשה צעירה שגודלה בידי קצין משטרה ואשתו, מגלה שהוריה אינם הוריה האמיתיים, אלא הרוצחים של הוריה האמיתיים, והם פשוט לקחו ואימצו אותה ושינו את שמה ואת תאריך הלידה שלה.

"מה שעניין אותי בכל הסיפור הזה הוא שהאישה הזאת – גם אחרי שנודעה לה האמת – עדיין דבקה בהוריה המזויפים, ולא יכלה לפתח שום רגשות כלפי הסבתא הביולוגית שלה, שחיפשה אותה כל השנים. אולי זו החלטה שגויה, אבל ברור שגם לא היתה לה שום דרך אחרת.

כשיש שאלות - שם מתחילה הכתיבה

אפרנבק מוסיפה כי הילדה לא יכלה להמציא את הילדות שלה מחדש, היא לא היתה מסוגלת להיפרד מהחוויות הטובות שצברה, מזכרונות הילדות הטובים שלה עם ההורים המזויפים שלה. "זה שהיא עשתה החלטה כה שגויה בעיני, ונשארה עם רגש אשם – זה העלה אצלי הרבה שאלות, וכשיש לי הרבה שאלות זה הרגע שבו הכתיבה מתחילה".

למה בעצם בחרת לספר את הסיפור מנקודת המבט של הילדה?

"האישה בספר כל הזמן מערבבת את זכרונות הילדות שלה עם המידע החדש שהיא מגלה על עצמה. היא בודקת את הילדות שלה דרך העקבות של מה לא סופר לה על ידי הוריה. דרך המבט של הילדה מתאפשר לקוראים לראות את עולם המבוגרים כעולם מוזר, סוריאליסטי, עוד לפני שהשיפוט המוסרי נכנס לתמונה, במצב שבו הטוב והרע הם עוד אובייקטים להתבוננות".

האבא בסיפור אומר: להיות בן-אדם זו עבודה קשה. למה הוא בעצם מתכוון?

"בהקשר הזה המשפט הוא מאוד ציני, והוא נאמר כדי למרק את המצפון של אלה שחושבים שנועדו לקבוע מה טוב ומה רע בשביל אחרים. זה סוג מסוכן של אנשים צדקניים שזקוקים לקורבנות כדי להביא את הרעיונות שלהם לידי מימוש. בשביל האבא, לחתוך אדם שלא מסכים עם דעותיו הפוליטיות זו עבודה קשה, בדיוק כמו לחטוב עצים".

הדת הנוצרית דומיננטית בסיפור. את מרגישה קשר לנצרות?

"הדיקטטורה בארגנטינה עבדה בצמוד לכנסייה הנוצרית. אנשים רגע לפני שהושלכו מהמטוס לים בורכו על ידי הכומר. לי אישית אין שום קשר אישי עם הנצרות, כמה מבני המשפחה שלי הם או קומוניסטים או יהודים או גם וגם, אחרים עזבו את הכנסייה הנוצרית אחרי המלחמה, כך שאני לא דתייה כבר דור שלישי במשפחה".

בסופו של דבר הגיבורה שלך שייכת לצד המקרבן של הסיפור, לא לצד הקורבני. את יכולה להסביר את הבחירה הזו לאור ההיסטוריה הלאומית והאישית שלך?

"ההיסטוריה הרשמית וההיסטוריה האישית תמיד נראות קצת אחרת. התמונה של גרמניה המזרחית לשעבר כפי שהיא מצטיירת היום בתקשורת היא במובנים רבים שונה ממה שאני חוויתי במדינה הזאת. הזכרונות שלי יש בהם אולי פערים וטעויות, אבל בכל זאת יש בהם אוצרות וחוויות שאף אחד מבחוץ לא יוכל לחלוק אתי, משום שהעידן הזה חלף.

"בכל מקרה, הם תמיד יישארו הזכרונות שלי, ואין לי זכרונות אחרים במקומם. כשהגיבורה בספר מתוודה שהיא אוהבת את אביה – היא אוהבת אותו למרות היותו אשם. ולמרות שהיא משתייכת אוטומטית לצד המקרבן, עדיין היא בעצמה קורבן. היא לא היתה דמות מעניינת אם לא היו בה את שני הצדדים האלה, של מקרבן וקורבן".

יש היום בגרמניה גל של נוסטלגיה למזרח גרמניה. את מגעגעת למזרח גרמניה שלפני נפילת החומה?

"התחושה של להיחתך בבת אחת מהעבר שלך מאוד מוכרת לי. כשהחומה נפלה הכל השתנה במהירות, לא רק הדברים הגדולים כמו הממשלה, החוקים, האליטות האינטלקטואליות, אלא גם הדברים הקטנים בחיי היומיום – הבניינים, המוצרים שיכולת לקנות בחנות, שפת הדיבור היומיומית".

"לא הייתי אומרת שאני מתגעגעת לגרמניה המזרחית, אבל 23 השנים שבהן גדלתי שם הן חלק מהביוגרפיה שלי. כשהייתי בת 23 החלק הזה בחיי השתנה והפך למעין מוזיאון, וזה עשה אותי קצת לאישה זקנה. החוויה שלי היא שאני לא מתגעגעת רק לדברים הטובים, אלא גם לדברים הרעים – רק משום שכל זה ביחד, זה מה שהיכרתי".

הבא בתור - תשישות וזיקנה

הרומן הבא שפירסמה ארפנבק אחרי "ספר המלים" עתיד גם הוא לראות אור בעברית. זהו ספר שמתאר בית קיץ

בעיירה סמוכה לברלין, שהבעלים של המקום התחלפו לאורך המאה ה-20, במקביל לשינויים הפוליטיים.

"תמצאי בספר בתחילת הספר איכרים, ארכיטקט נאצי, משפחה יהודית, חייל של הצבא האדום, קומוניסטים, ובמהשך – אחרי נפילת החומה – את היורשים של הארכיטקט הנאצי", היא אומרת. "זה ספר על אנשים שרוצים להישאר אבל נאלצים לעזוב, כל אחד בנסיבות שונות. זה ספר על תשישות וזיקנה".