הלב שלי נקרע כשאני נפרדת מהילדה בבוקר

ילד שני זה יותר קל. אין ספק שזה הרבה יותר קל. את כבר יודעת לקראת מה את הולכת בלידה, החודש הראשון שזכור במעומעם כסיוט מתמשך מתגלה כשפוי יותר משזכרת, את כבר יודעת להניק, פחות נלחצת מכל בכי, משינה קצרה או ארוכה מדי של התינוק ואת אפילו נותנת לו לישון על הבטן. גם בלילה.

• עוד בערוץ קריירה
• מיהרו לפטר אותי לאחר הלידה - עשו לי טובה
• מסיבת פיטורים סולידארית לאמא החדשה
  

אבל לא הכל קל. אבל יש דבר אחד שהוא בכלל לא יותר קל ואולי אפילו יותר קשה (או שפשוט קשה לי לזכור כמה קשה זה היה אז) – הפרידה. אחרי שכבר הפקדתי תינוקת אחת אצל מטפלת ואחרי ששלחתי אותה לגן וראיתי שהיא חוזרת בסוף היום בריאה ושלמה ואפילו שמחה, אחרי שגיליתי שזה אפילו טוב לה והיא לא לוקה בפוסט טראומה, ציפיתי שבפעם השניה זה ילך יותר בקלות. ילד שני, חשבתי, אפילו יהיה לי קל לשלוח למשפחתון.

ולא. זה בכלל לא קל. זה כואב ורק מכתיבת שורות אלה הדמעות מציפות את הגרון ומאיימות להתפרץ. בבוקר, כשאני מתעוררת ומסתכלת בעיניים שלה, היפות, הגדולות והתמימות, עיני ספיר ממש, הלב נקרע. מתנפץ לרסיסים. אני מסתכלת עליה ולא מצליחה לחשוב על שום סיבה ואפילו לא סיבונת הגיונית לפרידה. אני חושבת עליה, על אותו בוקר שיגיע, כשהיא תתעורר ותחייך אליה מישהי אחרת, לא אני. היא תפקח את עיניה הגדולות, תחפש אותי ואני לא אהיה שם. אני אהיה בעבודה. ולי לא יהיה שום הסבר טוב לספק לה.

מה היא צריכה? את אמא שלה לידה. והאמת שזו לא דרישה מוגזמת. למה שתבוא אשה – חמה ככל שתהיה, טובה, אחראית, אוהבת ומדהימה ובכל זאת: זרה(!) ותטפל בבת שלי. ה-ב-ת  ש-ל-י. קוראת ל-י, ורוצה א-ו-תי. 

"זה חשוב" אומרים. חשוב לצאת לעבוד, חשוב להמשיך הלאה ובאיזשהו מקום עמוק עמוק שלצערי איני מצליחה לזכור היכן הוא, גם בי יש ידיעה מעורפלת כלשהי שיש סיבה שאני עושה זאת. אבל בבוקר, כשאני שומעת אותה מתעוררת, ניגשת למיטה שלה ומחכה לשניה שהיא תקלוט אותי בזוית העין ותחייך חיוך ענק, אני מחייכת אליה בחוץ ובפנים בוכה, בוכה, בוכה.

להיפרד בפעם השניה זה לא קל יותר.

הכותבת, מיכל סלע, היא עו"ד, נשואה ואם לשתי בנות, גולן וספיר (בת 6 חודשים). היא צפויה לחזור בקרוב לעבודה לאחר חופשת לידה מוארכת. ניתן לפנות אליה בדוא"ל .