במקום לעשות עליו איקס שלחתי סמס לאקס

"מי זאת עינת?" הוא חזר על השאלה המביכה מהצד השני של הקו ונתקל בשתיקה שלי כשהבנתי שהוא לא מזהה אותי. הוא לא הרפה, כשכל הברה משסעת חלקים משאריות האישיות שלי כאילו הייתי שווארמה מסתובבת על עמוד, מחכה להפוך סוף כל סוף למזון לחתולים כדי לזכות למנוחה.

גם אתה משתוקק אל האדם שפגע בך

הקול מעברו השני של הקו שייך למישהו שלא התלכלך בדמעות כמוני, שלא הרכיב מחדש את הלב שלו ממה שהתרסק על הרצפה וויתר על כמה חתיכות שזרמו עם הדם לחור הביוב.

שכחתי את עצמי כמו שקרה לי איתך

גם אני התבלבלתי בהתחלה. לקח לי רגע לזהות את הקול. "מי זה?" שאלתי בחשדנות, אני הרי ממתינה לשיחה גואלת שתציל אותי מחיי הריקניים רווי היגון מאז שהלכת. ואז זה חזר אליי, איך שכחתי מהניואנסים האלה בקול שלך: הדיבור חסר הדיקציה, הגיחוך השרמנטי.

כשהתנערתי והתחלתי להבין שאני קרובה להיתפס בקלקלתי סיננתי לך בטבעיות סנובית "זו טעות!" למרות שמה שבאמת רציתי להגיד לך זה "יאללה, יוני, זו עינת, נו", אבל ידעתי. ידעתי שאני עדיין לא מוכנה לשבור את הכלים במשחק הנצחי בינינו ושאני עוד מתכננת לבחור הזה, שהוא אתה, הרבה יותר ממה שאתה יודע ואולי לא תדע לעולם.

זה אותו פה שקרא לי אפרוחון

זה אותו הפה שאכל אותי פעם, שקרא לי אפרוחון, דגדג אותי והבטיח שלא יפגע בי לעולם. אתה שואל את זה שוב, מנסה בכל כוחך להיזכר, ומה שם המשפחה? זו רק התרפקות על זיכרון. לא משנה, המשכתי בקו ההגנה הראשוני, "זו טעות", המשכתי לסנן אליך, כאילו היית זר גמור שאני מנסה לנפנף בכל כוחי.

אתה עוד התנצלת ויכולתי לשמוע את החיוך המקסים שלך, נאחזת באשליה שאולי בכל זאת משהו בך זכר, בדיוק כשהלב הקפוא שלי הזיל עוד דמעה גדולה, אחרונה. זו היתה נחמה לרגע, אבל אני לא קלה לרמייה עצמית עד כדי כך.

קרוב לוודאי שלא, אתה לא זוכר אותי בכלל.

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אקסיות ואקסים מיתולוגיים