סיבוב פרסה

זוכרים את "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת"? אז בחוות דובי שברמות מנשה אשכרה מזמינים אותך להשתתף בזה: סדנת העברת הבקר שלהם היא שחזור מקוצר אך נאמן למקור של הסרט ההוא. איציק שאשו מסכם יומיים שהתחילו בשפשפת ממאירה, ונגמרו בהגדרה חדשה לגמרי של הצירוף "כוח סוס"

איציק שאשופורסם: 12.03.10 , 15:45

אנחנו נכנסים דרך השער הגדול, יורדים מהסוסים ומפקידים את המושכות בידיהם של חברי הצוות המקומי. על מרפסת העץ הרחבה שבכניסה כבר מחכים לנו בקבוקי בירה קרים, ורמקול ישן שדרכו מספר איזה ווילי נלסון על כל הדברים שהוא ראה בדרך הארוכה לאוקלהומה.

אנחנו זה חמישה גברים מאובקים, כואבים ורצוצים, שמסירים מהראש כובעי קש ומתיישבים על הספסל עם בירה ביד אחת וסיגריה בשנייה, עוקבים בעיניים אחרי הסוסים ולא מוציאים מילה. אחרי כמה דקות שובר פנגס את הדממה עם תובנה מדויקת: "אתם קולטים את הקטע?", הוא אומר יותר מאשר שואל, "הם חיים כאן את כל הברדק בשביל העשר דקות שקט האלה פעם ביום".

אנחנו קולטים, ופנגס צודק: קשה מאוד למצוא תחליף לתחושה הזאת שעוטפת אותך בדקות המנוחה הראשונות שאחרי יום עבודה בשטח. אי אפשר לנצח את המשוואה שלפיה ככל שצברת יותר שרירים כואבים בגב, מכות בברכיים ושריטות בידיים, ככה תרגיש טוב יותר עם עצמך ברגע שזה ייגמר. לא משנה במה אתה עובד או כמה כסף יוצא לך מזה, לקאובוי שהרגע סיים לרדוף אחרי פר סורר דרך ערוץ נחל - וגבעה קטנה, וחצי יער - יש כנראה סיבה טובה יותר להיות מבסוט מעצמו בסופו של יום.

אנחנו נסענו הביתה אחרי 48 שעות של לשחק בקאובויים ועשר דקות של בירה וקאנטרי. אצל הבוקרים האמיתיים, המקומיים, דקות העונג האלה הובילו רק לעוד מינהלות כמו טיפול בסוסים העייפים, קיפול של ציוד הרכיבה, כאלה. אבל הנה הדבר הכי חשוב שלמדנו ביומיים האלה: גם אם להיות קאובוי זה מאוד לא נוח ברוב מוחלט של הזמן, כשאתה כבר נח זאת המנוחה הכי נכונה שיכולה להיות.

"אלף, זוז, אתה מפריע לצלם" (צילומים: יוראי ליברמן)

אדם וחווה

הכל התחיל מזה שנתקעתי מול השידור ה־3,142 של "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת", וגיליתי שוב שהבדיחות המתחכמות של בילי קריסטל לא מצליחות להרוס את הסרט המופלא הזה. אם במקרה לא הייתם בבית מאז שהקומדיה־עם־מוסר־השכל הזאת הגיעה לקולנוע ב־1991, נעדכן שמדובר בסיפורם של כמה גברים עירוניים בעיצומו של משבר אמצע החיים, שיוצאים לסדנת העברת בקר בת שבוע בניו מקסיקו. בדרך הם לומדים כמה דברים על סוסים, פרות, על החיים ועל עצמם, אבל בעיקר מתרכזים בלטפח בונדינג גברי איכותי תוך ניסיונות הרואיים לעמוד במשימה שלשמה התכנסו.

למחרת, בעבודה, הערתי משהו על זה שלהעביר בקר נראה ממש מגניב ואיזה באסה שאי אפשר לעשות דבר כזה בארץ. ומה אתם יודעים: יומיים אחר כך הגיע למערכת אי־מייל עם הנושא "'אגד תיור ונופש' מזמינה את הגברים של בלייזר לסדנת העברת בקר", שגרם לי להצטער שלא הערתי "כמה חבל שלא פיטרו את רם גלבוע". המפה המצורפת גילתה שקיבוץ רמות מנשה הוא הניו מקסיקו שלנו, ושתנאי הקבלה דורשים רק הצגת שק"ש, ג'ינס, ואישור מהאישה להיעדר יומיים מהבית. יצאנו.

שלושה בוקרים ובוקרת חיכו לנו על סוסים מתחת לשלט הענק "חוות דובי". משם נלקחנו לשרשרת חיול קצרצרה שכללה קבלת כובע בוקרים ובנדנה (הייתם צריכים לראות את זה על קמרלינג עם המשקפיים העגולים שלו. אשכרה הבנקאי של העיירה). את כל ההליך הזה ליווה ג'וני קאש בבלדה על ה"טנסי סטאד" שלו. טנסי סטאד זה סוס שהולך במהירות שבה סוסים אחרים רצים. הנה משהו שלא ידענו לפני שעצרנו את העיר.

אם מתעלמים מהרחבת הבנייה המכוערת של הקיבוץ שנשקפת מהמרפסת הראשית, חוות דובי יכולה להיות לוקיישן מצוין לסצנת מסבאה בכל מערבון נתון, מינוס האופציה לעלות לקומה השנייה כדי להשתחרר אצל זונה עם לב זהב. החדר המרכזי הוא שילוב של בר טקסני אותנטי עם מוזיאון לתולדות המערב הפרוע; על הקירות תמצאו גולגולות של פרים שכבר מזמן לא איתנו לצד תמונות של סלבריטיז אינדיאנים כמו שור רובץ או חברי שבט "כף הרגל השחורה", לצד הסברים על פועלם. לאן שלא תפנו את הראש תראו פרסת סוס שממוסמרת למשהו או בנדנה צבעונית שעוטפת משהו אחר, ואת השטיח מגלמת שכבה דקה של חציר צהבהב. בואו נגיד שאם לורה אינגלס בכבודה ובעצמה היתה נכנסת לחדר ומספרת לי שהבוקר היא יצאה מהחניה ברוורס ודפקה את הכרכרה, לא הייתי נורא מופתע.

לורה לא נכנסה, אבל מי שכן הופיע בדלת העץ הכבדה היה דובי, הבעלים של החווה ומי שביומיים הקרובים ינסה לקלף מאיתנו כל שריד של אורבניות מפונקת. ממש כמו החווה שלו, גם דובי נראה לגמרי כמו הדבר האמיתי: איש גבוה ורחב עם חולצה משובצת, מגפי בוקרים וג'ינס שמגובה בחגורה עם אבזם עצום, ולראשו כובע בוקרים רחב שוליים וזיפים של ארבעה ימים. קאובוי אמיתי, גם אם מאוחר יותר יסביר לנו דובי עצמו שההגדרה הקולעת בהקשר שלו היא דווקא "הורסמן" - כלומר לא רק רוכב אלא גם מאלף, מגדל, ובעצם חי ונושם סוסים כבר משהו כמו 40 שנה.

דובי הגיע כדי לעשות לנו את הספתח: הרצאת מבוא לסוס שכוללת שינון של פקודות בסיסיות, היכרות עם צורת הישיבה הנכונה - "כמו שוער שעומד מול בועט פנדל" - וכמה נוהלי בטיחות. משם המשכנו למתקן האימון המגודר שבו חיכו לנו הסוסים, ואחרי כמה סיבובי תרגול יצאנו איתם בפעם הראשונה לשטח.

מה אני אגיד לכם, מאה המטרים הראשונים של הרכיבה הזכירו לי שוב את "תעצרו את העיר". פחות בגלל שמרחוק, בחושך, דובי יכול להיראות לך כמו ג'ק פלאנס, ויותר בגלל הטגליין של הסרט. זה שאומר "אתמול הם עוד היו אנשי עסקים. היום הם כבר קאובויז. מחר הם ילכו קצת מוזר".

"עזבו, בואו פולו מים וזהו"

בואו נהיה כירופרקטיים

תראו, אתם יכולים להסתלבט עלינו כמה שאתם רוצים או לכנות אותנו במילים מהשורש קקסנ"ל. זה עדיין לא יגרום לנו לשכוח שהשעות הראשונות על הגב של הסוסים הוציאו מאיתנו קולות שמזוהים יותר עם חקירה של עציר ביטחוני האוחז במידע בעל ערך מודיעיני גבוה.

בהתחלה כואב לך התחת נורא, הגב מאוד והברכיים לאללה, אבל משם זה הולך ומחמיר. העובדה שרכיבה בקצב הליכה מטלטלת אצלך שרירים שבכלל לא ידעת שיש לך, בתוספת השיוף הבלתי פוסק של הירכיים על אוכף העור, זה כל מה שהבנאדם הלא מיומן צריך בשביל להתחיל לקלל מהיציאה מהחווה ועד המכלאה של קיבוץ גלעד. בשעות האלה קשה מאוד לזכור את העצות הבסיסיות של דובי לגבי ישיבה נכונה על הסוס; עם שפשפת בגודל של קרש גיהוץ שהולכת ומתהווה לך במפשעה, המוח שלך לא בדיוק פנוי לוודא שהעברת 60 אחוז ממשקל גופך לארכובות, ושהעקבים שלך מופנים כלפי מטה.

דובי הבהיר לנו מראש שאותו מעניינת רק צורת הישיבה - תנוחה בטיחותית שתאפשר לנו לשלוט בצורה טובה בסוס, ושלא תציק לו - ושעם הנוחות כבר נסתדר לבד. הוא אפילו ציין במפורש שהוא משתייך לאסכולת "האינסטינקט של הבנאדם הוא לשמור שלא יתפוצצו לו הביצים", ככה שאין לנו מה לדאוג: אנחנו כבר נלמד לשחות מתוקף זה שנהיה במים. מה אני אגיד לכם, בלו בלו בלו.

כמה עשרות מטרים מאיתנו שייט לאיטו הג'יפ של החווה, שממנו צולמו כמה מהתמונות שאתם רואים פה. אם מישהו מאיתנו היה אומר שהוא סובל נורא ומעדיף להמשיך באופן ממונע, הוא היה זוכה להבנה מלאה מצוות ההדרכה. באמת, אני אפילו זוכר את דובי בעצמו מכריז ש"מי שמרגיש שקשה לו מדי, שרק יגיד ונעלה אותו לג'יפ. אל תתביישו, פשוט תבואו אלי ותגידו לי 'דובי, כואב לי כי אני עגלה וחלש וסמרטוט', ואני ישר אעזור לכם". תאמינו לי שאחרי יציאה כזאת, אם הסוס שלי היה מבקש ממני להתחלף כדי שגם הוא יהיה קצת למעלה, אין סיכוי שהייתי מסרב.

זה לא רק העניין עם הג'יפ: באופן כללי, דובי והמדריכים שלו ממש לא מתייחסים לכל האירוע כמו לאיזה יום כיף שהם מעבירים לכמה חבר'ה שנשלחו ממקום העבודה שלהם. כשצריך לגעור בך לקצר מושכות, או לצעוק עליך שתדרבן כבר את הסוס שלך, הם עושים את זה בלי עכבות ובלי לחשוב פעמיים. המטרות היחידות שלהם הן לשמור אותך בצד הנכון של הסוס, לשמור אותו שליו ורגוע, ועל הדרך להקנות לך מקסימום מיומנויות רכיבה. זה אוסף של חבר'ה צעירים ודי קשוחים, שמקפידים למלא בצייתנות שקטה את ההוראות של ההורסמן שלהם, ולהיעלב עד עמקי נשמתם אם מישהו מציע להם סיגריה עם פילטר לא חום.

בניגוד גמור לאיך שזה הרגיש אצלנו בגוף, דובי דווקא היה די מבסוט מקצב ההתקדמות שלנו - המקצועית, וגם הגיאוגרפית - והחליט לסדר לנו טעימה קטנה של כינוס בקר בתור הכנה למשימה האמיתית שאליה יצאנו רק למחרת. העדר שעליו עשינו את הסטאז' היה כמה עשרות ראשי בקר מגזע סימנטל, שעליהם מפקד ביומיום רפתן מקיבוץ גלעד. המטרה היתה לאסוף אותם משטח המרעה אל המכלאה המרוחקת בסך הכל 300־400 מטר משם. לא עניין מסובך במיוחד, בטח בהתחשב בזה שהיינו מגובים בשני כלבי רועים חסרי סבלנות לפרות עם נטיות ארטיסטיות. הפרות מצידן ממש לא בקטע של להתווכח עם כלבים וסוסים: נכון שלפעמים הן מפרשות את ההתקרבות שלך לכיוונן כהנחיה לרוץ דווקא לכיוון ההפוך מזה שרצית, אבל זה רק בגלל שלא מדובר בדולפינים, אלא בבהמות לא מאוד מחוננות.

כמה דקות של עבודה לא מאומצת מדי, והעדר כולו כבר נדחק לתוך השביל הרחב שמתעקל לעבר המכלאה המגודרת שבסופו. אחרי שאחרון העגלים ננעל מאחורי השער החשמלי (נועד לטגן שודדי בקר, לא את הפרות), הסתובבנו כדי לעשות את הדרך הארוכה בחזרה לחווה. אגב, מלטפי העצים ומלחכי הקינואה שביניכם לא ישמחו לשמוע שכל הפרות האלה מיועדות לסיים את דרכן בתוך לאפה, לצד חומוס צ'יפס סלט. והאמת, לא צריך להיות נורא צמחוני כדי להתבאס מהעניין הזה. במיוחד בעודך מלווה את הנידונים לשחיטה לתוך המכלאה. מצד שני, שלוש שעות אחר כך לא נתקלנו בשום בעיה לפרק גריל אסאדו שלם, מה שמוכיח שאצל בוקרים אמיתיים - ואפילו כאלה שהתחפשו לבוקרים רק היום בבוקר - יש סנטימנטים מוגבלים מאוד לסימנטלים.

בתמונה: נבחרת קפיצות הראווה של בני סכנין

להיות שם כשזה גועה

אחרי ארוחת הערב צלענו את דרכנו אל התדריך לקראת המשימה של מחר בבוקר. עכשיו, אם המילים "תדריך" ו"משימה" נראות לכם קצת מוגזמות בהקשר הזה, אז זה רק כי לא ראיתם את תיק המפות שחיכה לכל אחד מאיתנו. היתה שם מפה רגילה, מפה טופוגרפית ותצ"א של השטח. אשכרה תצ"א, כאילו שיש אופציה לכנס את העדר באמצעות F16. אחר כך הסבירו לנו מה עושים כשאיזה עגל בורח לסבך של שיחי פטל (לא נכנסים אחריו. סוסים שונאים סבך פטל), או מה עושים כשאיזה עגל בורח לסבך של קקטוסים (לא נכנסים אחריו. סוסים לא מתים גם על זה).

אחרי שהושלמו המטלות המבצעיות, התפנינו לשמוע קצת מור"ק בוקרים. דובי והשותפה שלו רותי הפציצו אותנו בסיפורים די מגניבים שאספו כהורסמנים באמריקה; רוב הסיפורים האלה מתחילים ב"בילי־בוב היה אלוף הרודיאו ארבע שנים רצופות", ונגמרים ב"ואז סוס דפק לו בעיטה בראש והוא מת". כאלה. עוד כמה סיגריות, עוד כמה משיכות מבקבוק הג'ים בים ההולם את המעמד שמישהו הקפיד לארוז מבעוד מועד, ויאללה לשק"שים. חוויה די ייחודית, להירדם בזמן שאתה מנסה לנחש איזה שריר לא תוכל להזיז כשתתעורר.

את היום השני לפעילות התחלנו בתוך ה"מאנז'", רחבה גדולה מחופה בגדר עץ לבנה שבתוכה מתאמנים עם הסוסים. הופתענו לגלות שלמרות החריקות שהשמיע הגוף שלנו ביציאה מהשק"ש, לעלייה מחדש על הסוסים לא נלוו דרמות מיוחדות; כן, השרירים עדיין כואבים והשפשופים עדיין מציקים מ־25 קילומטר של רכיבה בפחות מארבע שעות, אבל גם ברור שאנחנו והסוסים כבר מבינים טוב יותר אלה את אלה עם השפשפת.

תירגלנו מקצבי טרוט (ריצה קלה) וקאנטר (דהרה מהירה), וגילינו שהמדריכים לא סתם עבדו עלינו כשדיברו על המהירות כמשכך כאבים: כמה שקצב הרכיבה גבוה יותר, ככה סופגים פחות מכות. זה לא רק האדרנלין שמשכיח ממך את מצבו של הגב התחתון שלך: בדהרה מהירה ממש, הגוף מפנים לבד את הקום־שב הזה שצריך לבצע כדי להסתנכרן עם התנועות של הסוס.

"אני לוקח אותו לריקול בארכובת הגז"

זה לקח כמעט 24 שעות, אבל היצר הבסיסי הזה שכל כך חיפשנו - הקטע של לתקוע את העקבים בבטן התחתונה של הסוס ולדהור איתו כמו יחידה אחת - התחיל להשתלט עלינו. אפילו מזג האוויר עשה את המקסימום כדי לדאוג שהיום הזה לא יישכח במהרה, והאובך המגעיל פינה את מקומו לשמיים כחולים ומדהימים ביופיים. בכלל, ובלי קשר לכמה עירוניים אנחנו, אזור רמות מנשה נראה כאילו נשלף מפרסומת לגבינה לבנה. כולה 50 דקות מתל אביב, והנוף מרוצף בכתמים ענקיים של ירוק שנחתכים פתאום על ידי נחל מתעקל, או חורשות צפופות עמוסות בציפורים ובשועלים מנמנמים. אבל חלאס, לא הגענו הנה בשביל לצייר. יש לנו כמה עשרות פרים משוטטים להעביר מנקודה אחת בנוף הזה לאחרת. וגם אם לחבר'ה של בילי קריסטל היתה משימה קצת יותר מורכבת, זה לא הצליח לפגום בתחושת השליחות שלנו.

קשה להגזים בתיאור תחושת האחריות הנלווית להעברת בקר, אפילו כשברור לך שאם אתה לא תעשה את זה, אז דובי והאנשים שלו יעשו את זה ולא יקרה כלום. כדי לוודא שאתה לא שוכח שום ראש מאחור צריך למשל לטפס עם הסוס לכל מיני נקודות תצפית, להסתכל טוב־טוב מסביב, ואז לקוות שהעגל ההוא שקלטת באמצע הנחל עדיין יהיה שם כשתגיע אליו. כדי שהעבודה תתבצע בצורה יעילה מתפצלים לכמה חוליות קטנות (במקרה שלנו זוגות של מדריך מנוסה ועיתונאי מתלהב), ומשתדלים לכסות את כל השטחים הרלוונטיים.

הקטעים הכי יפים של הבוקר ההוא באו כשהרשינו לעצמנו לתרגל על רטוב את מקצב הקאנטר. אם נרשם בינינו איזשהו קונצנזוס, זה שהפעולה הזאת היא אחד הדברים הכי כיפיים שגבר יכול לעשות בטבע כשהוא לבוש. אני מניח ש"גאלופ" - דהרה פתוחה והרבה יותר אגרסיבית - היא בכלל הנאה צרופה ומשחררת, אבל מכיוון שהסוס היחיד שהכרנו לפני חוות דובי היה הקטן ההוא בקניון שזז אם מכניסים לו שנקל, זה די הגיוני שלשיעור הזה לא הכניסו אותנו.

חצי הקילומטר האחרון בדרכו של העדר אל נקודת הכינוס עבר בתוך ערוץ ירוק ברוחב של 50 מטר. התפרשנו לרוחבו כמו במתווה של תרגיל חוליה צבאי, ודחפנו את העדר קדימה. איזה תמונה מדהימה. מסביב הכל ירוק, מלמעלה תכלת ולבן, ובאמצע כתם חום של כמה עשרות פרות ועגלים שהעניקו לנו מבלי דעת את אחד המעמדים הכי גבריים שחווינו בחיים.

"תעבור אצלי בערב, הורדתי את העונה הראשונה של 'לאקי לוק'"

סוד מוחלט בהחלט

שעתיים אחר כך כבר היינו עמוק בתוך הפסקה הראשונה של הכתבה הזאת, עם הבירה והסיגריה והתובנות של פנגס. אנחנו כאמור היינו עסוקים בלהיות מבסוטים מעצמנו, אבל השאר היו עסוקים בלהיות עסוקים: המדריכים פירקו את הציוד, האכילו את הסוסים, ובאופן כללי תיזזו ממקום למקום בתוך ענני אבק קטנים. עבדו בלהיות קאובויים, בלי משחקים. עוד כמה דקות ניכנס לאוטו וניסע מפה, אבל הם וההורסמן שלהם יישארו פה וימשיכו לחיות את המערבון הזה ברצינות תהומית, כמו שרק אנשים שמצאו את הנישה שלהם - ועכשיו עסוקים בלהתמקצע בה - יכולים לעשות.

באחת מהסצנות היותר זכורות של "תעצרו את העיר", ג'ק פלאנס נותן לבילי קריסטל קצת חומר למחשבה. "אתה יודע מהו סוד החיים?", הוא שואל אותו ומרים אצבע אחת, "זה".

"האצבע שלך?".

"דבר אחד. רק דבר אחד. אתה מוצא אותו ונשאר איתו, ושום דבר אחר כבר לא חשוב".

"אבל מה זה הדבר האחד הזה?".

"את זה אתה חייב לגלות".

בחוות דובי ראינו אנשים שגילו את זה. בהרבה מובנים, להסתובב איתם זה אפילו יותר מרתק מלרכב על סוסים.