יהודי טוב

צ'ארלס טיילור יושב באולם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אני יושב שני מטר מאחוריו. בינינו ניצב קיר זכוכית אטום לרעש. טיילור לא יודע שמישהו נמצא מאחוריו. הוא מרוכז בארבעת השופטים היושבים מולו. לולא הקיר, הייתי יכול להתכופף קדימה ולגעת בעורפו של הרודן הליברי לשעבר. יש לו עורף עבה, לטיילור, שמתנפח החוצה כמו צמיג בכל פעם שהוא מרים את ראשו לעבר כס המשפט. זה היום הלפני אחרון של עדותו בפני בית הדין הבינלאומי המיוחד של סיירה ליאון, שבו הוא נאשם ב־11 סעיפים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

טיילור לובש גלימה אפריקנית זהובה, שגורמת לו לבלוט כמו תכשיט נוצץ על רקע גלימותיהם השחורות של עורכי הדין באולם. למרות שהוא עצור בהאג כבר שלוש שנים, הוא עדיין מקפיד להיראות כמנהיג אפריקני: שרשרת זהב עבה על הצוואר החשוף, שעון מוזהב גדול על יד ימין. על שתי קמיצותיו הוא עונד טבעות זהב משובצות יהלומים. הן נוקשות האחת בשנייה בכל פעם שהוא חוכך את כפות ידיו. הוא עושה את זה לא מעט, כחלק מהדו־שיח התיאטרלי שהוא מנהל עם פרקליט ההגנה שלו.

"מר טיילור, אני מעוניין לשאול אותך שאלה כללית", אומר הסנגור. "האם הורית אי פעם להוציא להורג אזרחים?". טיילור חוכך את ידיו. הטבעות משמיעות קליק־קלאק מתכתי. הוא מרים את ראשו לעבר השופטים. עורפו מתנפח. "מעולם לא", הוא אומר בקול נחרץ. "אזרחים? מעולם לא".

לפי התביעה, הדבר הראשון שטיילור עשה אחרי שנבחר לנשיאות ליבריה היה לקבור בחיים אישה הרה. "הוא הורה לנו למצוא אישה בהריון", סיפר לבית המשפט "זיגזג" מארזה, אחד מחייליו הבכירים לשעבר. "היא היתה אמורה לשמש חלק מטקס פולחני. עצרנו מישהי והכנסנו אותה למכונית עם זגוגיות כהות. אני חושב שהיא היתה בחודש השישי או השביעי. לפי הוראותיו לקחנו אותה לאחוזה הנשיאותית 'הפרח הלבן', ואחר כך לקחנו אותה לחוף הים שמאחורי האחוזה. שומרי הראש חפרו בור עמוק. הפשטנו אותה ושמנו אותה בתוך הבור. האישה התחננה על חייה בפני טיילור; הוא ענה לה 'תשכחי מזה'. אז כיסינו אותה בחול".

"האישה נקברה בחיים?", שאל התובע.

"כן".

"ואיפה היה טיילור?".

"הוא היה הראשון שערם חול ושפך אותו לתוך הבור".

אחר כך הקריבו כבשה לבנה מעל הקבר הטרי, כדי שתהיה נשיאות במזל טוב.

לא היתה.

זה המשפט הבינלאומי הראשון אי פעם נגד ראש מדינה אפריקנית. התביעה של בית הדין המיוחד של סיירה ליאון נגד צ'ארלס גאנקיי טיילור - כלכלן, מנהיג מורדים, נשיא נבחר ושר מלחמה אזורי - שהטיל את חיתתו על מערב אפריקה מסוף שנות ה־80 ועד 2003. באולם שבקומה הרביעית של בניין בית הדין הפלילי הבינלאומי, על גדות אחת מהתעלות של בירת הולנד, זה קורה כבר שנתיים. הקורבנות והרוצחים של מלחמת האזרחים בסיירה ליאון, אלה לצד אלה, רוקמים מחדש את המציאות האכזרית של שנות ה־90 במדינה. קניבליזם, קטיעות איברים, רדיפת בצע, יהלומי דמים, גיוס כפוי של ילדים־חיילים ומאבקי שליטה אזורית מתוארים יום אחר יום באולם הדיונים, כאילו יופיים של החיים סונן החוצה בתהליך קפדני, ומה שנותר הוא גושים גולמיים של רוע וסבל אנושי.

"במחסומי דרכים השתמשנו במעיים ושמנו ראשים כרותים על מקלות כדי להרתיע בני אדם", המשיך להעיד "זיגזג" מארזה. "אחרי שהבן אדם מוצא להורג, הבטן נחתכת ואתה משתמש במעיים כמו בחבל. אתה קושר אותם לצד השני, מעבר לכביש. אתה תוקע את הראש הכרות על מקל ליד המחסום. המעיים ארוכים, אבל לפעמים צריך להשתמש אפילו בשניים. אז אתה מסיר את החרא וקושר אותם ביחד".

"האם צ'ארלס טיילור עבר במחסומי הדרכים האלה וראה את המראות?", שאל התובע.

"כן, הוא היה מודע לזה. הוא גרם לנו להבין שחייבים לשחק עם דם אנושי כדי להפחיד את האויב". 

נסעתי להאג בסוף החודש שעבר בגלל שרציתי להספיק לראות במו עיני את צ'ארלס טיילור מדבר. בגלל שהעדויות של הרוצחים שעבדו בשבילו לא הרפו ממני. בגלל שפיספסתי בעל כורחי את משפטי נירנברג. בגלל שאלה אנושית בסיסית כמו איך זה שבני אדם מסוגלים למעשי אכזריות כאלה. אבל היתה סיבה נוספת לנסיעה, הערה קטנה שהופיעה בפרוטוקול הדיונים מסוף 2008: "רבותי השופטים", אמר עורך הדין של טיילור, "מרשי לא יהיה נוכח בדיונים משום שהיום חל ראש השנה, והוא שומר מצוות". כן, טיילור רואה בעצמו בימים אלה יהודי מאמין.

כדי להבין איך הגיע טיילור להאג, צריך להבין קודם את ההיסטוריה היוצאת דופן של ליבריה - מדינה שייסדו במחצית המאה ה־19 עבדים משוחררים מאמריקה. השאיפה של ממשלת ארצות הברית היתה "ליישב מחדש" את צאצאי האפריקנים שנחטפו לעבדות במדינה עצמאית ודמוקרטית, שתנוהל בהשראת החוקה האמריקאית. אבל הניסוי כשל כבר מההתחלה. שכבת העבדים המשוחררת - האמריקו־ליברים - התנהגה כמו אליטה קולוניאלית מערבית לכל דבר. למרות שהיוו רק שני אחוזים מהתושבים הם שיעבדו וניצלו את האוכלוסייה המקורית במשך כ־140 שנה, בעזרת דיקטטורה של מפלגה אחת. כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה, האמריקו־ליברים ביססו בליבריה את אותו שלטון גזעני שחוו על בשרם ביבשת החדשה.

אל התערובת החברתית הנפיצה הזאת נולד ב־1948 צ'ארלס טיילור, בן לאב אמריקו־ליברי ולאם משבט הגולה המקומי. הוא זכה לחינוך נוצרי אוונגליסטי אדוק, וקיבל את האפשרויות שהיו שמורות רק לאליטה: השכלה גבוהה, לימודים בחו"ל, קשרים עסקיים ענפים. מבחינה זאת, טיילור שייך אולי לדור המאכזב ביותר שהולידה אפריקה: בני הדור הראשון שאחרי העצמאות, ששאבו את רעיונות החופש והדמוקרטיה מהמערב במערב, ואז חזרו לאפריקה כדי לעשוק את בני עמם ולדאוג לחוג המצומצם סביבם. טיילור עשה תואר שני בכלכלה במסצ'וסטס, והיה ממתנגדי המשטר החריפים ביותר של הנשיא האמריקו־ליברי דאז, וויליאם טולברט. באמריקה הוא הרבה לדבר על זכויות אדם.

שלטונם של האמריקו־ליברים נגמר ב־1980. סמואל דו, סמל ראשון ובן לאוכלוסייה המקורית של ליבריה, הוביל מהפכה אלימה שבה רצחו כוחותיו את טולברט ואת שריו, ונפתח מסע חיסול של הצמרת האמריקו־ליברית במדינה. טיילור, שהתנגד למשטר למרות היותו חלק מהאליטה, קיבל תפקיד בכיר בממשלת דו ונשלח לנהל את העסקים הענפים של ליבריה (מסחר בעץ, מתכות וזהב) בארצות הברית. בשלב מסוים הוא הסתבך עם דו, וזה האשים אותו במעילה במיליון דולר.

טיילור נעצר בארצות הברית. לפי עדותו בפני בית הדין, בסוף שנות ה־80 עזר לו ה־CIA להימלט מהכלא האמריקאי כדי שיסייע לאחד הגנרלים בצבא של דו להשתלט על המדינה. "אבל עד שהגעתי לאפריקה", סיפר טיילור בהאג, "הגנרל נכשל וחייליו של סמואל דו תפסו אותו, הרגו אותו ואכלו את ליבו".

ההזדמנות של טיילור לעלות לשלטון צצה קצת לאחר מכן במדבריות של לוב, שם ניהל הרודן מועמר קדאפי בשלהי שנות ה־80 מחנות אימונים למהפכנים מרחבי העולם, מהפיליפינים ועד לגינאה. "טיילור בא, הציג את עצמו ואמר שאנחנו הולכים להשתלט על ליבריה", סיפר מוזס בלה, לימים סגנו של טיילור ונשיא ליבריה בפני עצמו, ומי שהיה חלק מקבוצת המורדים הראשונה, ה־NPFL (שם מלא: National Patriotic Front of Liberia). "הלובים היו אמורים לספק את הנשק ברגע שהתקיפה תתחיל", הוסיף בלה. במחנות האימונים של לוב פגש טיילור גם את פודאי סאנקו, מי שיועד לבצע הפיכה מקבילה בסיירה ליאון השכנה.

ב־89' חצה טיילור את הגבול מחוף השנהב לליבריה, מלווה בכ־150 לוחמים. בשל המיאוס של התושבים מהאכזריות ומהביזה של דו, הוא זכה לתמיכה עממית והשתלט על חלקים נרחבים מהמדינה. מולו עמדו כמה ארגוני מורדים מתנגדים, ובראשם ULIMO. מלחמת האזרחים של ליבריה, שהשתוללה לאחר מכן, נודעה לשמצה בין השאר בגלל ה־Small Boys Units, או בקיצור SBU - יחידות של נערים שהולעטו בסמים וזרעו טרור בקרב האוכלוסייה. אחרי סדרת התערבויות בינלאומיות החלו שני הצדדים בהתפרקות מנשק, ובחירות פחות או יותר דמוקרטיות נערכו במדינה ב־1997. טיילור זכה ברוב. סיסמת הקמפיין שלו היתה "הוא הרג את אבא שלי, הוא הרג את אמא שלי, אני אצביע בשבילו".

צ'ארלס טיילור לא עומד לדין על מה שאירע בליבריה. הוא נאשם באחריות לליבוי מלחמת האזרחים בסיירה ליאון השכנה במהלך שנות ה־90, ובעיקר באחריות למעשי ה־RUF, ארגון המורדים של פודאי סאנקו. הוא נאשם בכך שכיוון, חימש, עודד וסייע לקבוצת המורדים של סיירה ליאון, שהשתלטה על שטחים נרחבים מהמדינה והיתה חלק מהשלטון לזמן קצר. בין 11 הסעיפים בכתב האישום מצוינים אחריות לחטיפה ולשימוש בילדים־חיילים, לרצח המוני של אזרחים, לקטיעת איברים - שהפכה לסימן ההיכר של המלחמה בסיירה ליאון - ולגריפת רווחים מהיהלומים שהופקו ממכרות שאזרחים הוכרחו לעבוד בהם בשביל המורדים.

הבעיה מבחינת טיילור היתה שהוא מעולם לא החזיק בשליטה מוחלטת בליבריה, ולאחר שנבחר לנשיא מצא את עצמו במלכוד: מצד אחד הוא היה צריך להתמודד עם הקהילה הבינלאומית, שהטילה אמברגו נשק על ליבריה ופיקחה על הכספים שזורמים ממנה ואליה. מצד שני היתה לו מלחמה לנהל עם ארגוני המורדים שנגדו, שנתמכו בידי נשיא סיירה ליאון, אחמד טאג'ן קאבה. טיילור היה צריך כסף (עדיף כסף חשאי, שיחמוק מקרן המטבע העולמית שפיקחה על הבנקים שלו), והוא היה צריך חברים בשלטון בסיירה ליאון שיילחמו במורדים שפעלו נגדו.

לפי החשד, אחרי שטיילור מכר את היערות של ליבריה לחברות הולנדיות ואינדונזיות, מכר זיכיונות ליבוא נפט ואורז, העניק זיכיונות אחרים למפעל הגומי הגדול בעולם (של צמיגי פיירסטון) - הכל תמורת מיליונים רבים שככל הנראה נשלחו לחשבונות בנק בשווייץ - הוא העיף מבט מעבר לגבול המערבי שלו, וראה יהלומים. הרבה יהלומים.

בניגוד לליבריה, סיירה ליאון התברכה או קוללה בכמויות עצומות של יהלומים באדמתה. לפי התביעה, כל מה שהמורדים של סיירה ליאון היו צריכים כדי לממן את הלחימה שלהם היה לחטוף רבבות אזרחים, להכריח אותם לעבוד במכרות יהלומים באיומי נשק, ולהעביר את היהלומים שנכרו לטיילור - שבתמורה דאג לספק נשק דרך בורקינה־פאסו. אחד ממפקדי המכרות סיפר לבית המשפט איך התנהלו העניינים:

תביעה: "מי כרה את היהלומים?"

עד: "אזרחים".

תביעה: "מדוע אזרחים עסקו בכרייה?".

עד: "הם נחטפו והוכרחו לכרות יהלומים באיומי נשק".

תביעה: "ומי קיבל את היהלומים?".

עד: "כל היהלומים זרמו ל'מוסקיטו', הסגן של פודאי סאנקו".

תביעה: "ומה מוסקיטו עשה עם היהלומים?".

עד: "הוא הביא בעזרתם את הנשק מליבריה".

תביעה: "אתה יודע ממי בליבריה?".

עד: "מצ'ארלס טיילור".

מוסקיטו עצמו היה בן טיפוחיו של טיילור והאיש שלו בסיירה ליאון. הוא קיבל מחסה בליבריה אחרי שהסתכסך עם ארגונו שלו, ונהרג בקרב יריות במונרוביה הבירה זמן קצר אחרי הקמת בית הדין הבינלאומי. הדעה הרווחת היא שטיילור היה אחראי לחיסול, כדי למנוע ממנו להעיד נגדו.

התביעה טוענת שטיילור לא הסתפק באספקת נשק, אלא גם עודד את המורדים לתקוף בניסיון להשתלט על שטחים נוספים. אלימאמי בובסון סאסיי, שהיה חלק מהנהגת המורדים של סיירה ליאון, תיאר פגישה במונרוביה שנערכה בעקבות סכסוך בין שני פלגים יריבים במחנה המורדים: "טיילור כעס. הוא אמר לנו שהוא תיאם את הכל - את הנשק, התחמושת, האספקה, אפילו את האוכל. 'אסור שהארגון שלכם יתפצל', הוא אמר. 'המטרה המשותפת שלכם צריכה להיות הפלת הנשיא'".

כדי להפיל את הנשיא בסיירה ליאון, המורדים של ה־RUF היו צריכים חיילים. הם חטפו ילדים מהכפרים באזורים שבשליטתם, והכריחו אותם לבצע מעשי זוועה בשמם.

תביעה: "האם אתה זוכר את אירועי ספטמבר 98'?".

עד: "עוד הייתי אז עם אמי ועם משפחתי. זאת היתה העונה הגשומה. הלכתי לבית ספר. כשהמורדים באו, הם לקחנו אותנו באיומי רובה לבית אחר. כולנו נכלאנו בבית הזה, ועוד מתושבי הכפר הובאו לשם. היינו שם עד הבוקר. בבוקר באו ארבעה מורדים, ואמרו שהם באים לסמן את הילדים והילדות. היינו 50 ילדים וילדות מתוך 150 בני אדם כלואים בבית".

תביעה: "למה הם התכוונו בלסמן?".

עד: "לא ידעתי בהתחלה. אבל אז הם חרטו בסכין AFRC על המצח ו־RUF על החזה. כל הילדים והילדות סומנו ככה". זאת היתה דרכם של המורדים למנוע מהילדים לברוח. הם שיכנעו אותם שכל מי שיפגוש אותם ידע שהם מורדים, ויהרוג אותם. אחרי הסימון נלקחה חבורת הילדים אל מחוץ לכפר.

"הבנים והבנות חולקו בין המפקדים", תיאר העד את מה שקרה בהמשך. "מפקד בשם קאבילה לקח אותי ועוד ילד לחווה באזור. פגשנו שם אישה זקנה, וקאבילה פקד עלי לאנוס אותה. התחלתי לבכות. אמרתי שאני לא יכול לעשות את זה. בזמן ההוא עוד לא התחלתי לקיים יחסי מין. אפילו לא היתה לי חברה. בגלל שסירבתי, קאבילה הורה לי לשכב על האדמה ולבהות בשמש עד אחרי שהם גמרו לאכול. אחרי זה הוא לקח אותי לבית אחר ופקד עלי לעשות שכיבות סמיכה במשך חמש

 שעות. אחרי זה הוא עשה את צרכיו והורה לי לאכול את זה. אם לא הייתי עושה את זה הוא היה הורג אותי. עשיתי את זה. הוא לקח אותי לנהר ושם התרחצתי.

"בהמשך נתנו לי שני כדורים כחולים. אחרי שלקחתי אותם העיניים שלי נהיו אדומות והתחלתי להרגיש אמיץ. במהלך פשיטה על כפר אמרו לנו לבזוז ולהרוג את כל האנשים. הלכנו לבית שהיו בו שני גברים, אישה ושני ילדים. קאבילה הדגים לנו מה לעשות. הוא היכה את הגבר הראשון במצ'טה בצוואר. אני היכיתי את האישה בעורף, ואז בחזה עם המצ'טה. חתכתי את הילד בצוואר ובצד הגוף. אחד מהם התחנן שלא אעשה את זה, אבל קאבילה אמר לי שאם לא אהרוג אותם, הוא יהרוג אותי. אז היכיתי את הילד וגם ערפתי את הראש שלו".

העד, אגב, היה בן 12.

עדה מספר 064 סיפרה בדמעות על מה שעוללו מורדי ה־RUF כשנכנסו לכפר שלה. "הם הורו לכל הילדים להתפשט ולהיכנס לבקתה מרכזית, ושם הרגו אותם אחד אחרי השני במצ'טות", אמרה. היא עצמה הוכרחה לשאת שק מלא בראשים של ילדי הכפר שלה, כל הדרך לכפר הסמוך. "הם נתנו לי לסחוב את הראשים הכרותים", היא אמרה לבית המשפט, "אבל לא יכולתי". מישהו עזר לה. בכפר הבא הם הורו לה לזרוק את הראשים לאגם קטן. ביניהם היו גם ראשיהם של שני ילדיה.

"ראיתי חבורת ילדים־חיילים אוחזת ילד קטן. הוא בכה וצעק", סיפר עד אחר, אלכס טמבה־טה מאחד הכפרים הסמוכים לגבול הליברי. "הילד שאל 'מה עשיתי?', אבל הם לא ענו לו. הם שמו את ידו הימנית על בול עץ, לקחו מצ'טה וקטעו את היד במפרק. הילד צרח. הוא שאל אותם 'מה עשיתי לכם?'. הם לקחו את ידו השמאלית, שמו אותה על אותו בול עץ וחתכו. הוא המשיך לצרוח ולצעוק. הם לקחו את רגלו השמאלית, שמו אותה על בול העץ וכרתו אותה מעל הקרסול. בסוף הם לקחו את רגלו הימנית וקצצו אותה עם המצ'טה. הם החזיקו אותו בגפיו וזרקו אותו לבית השימוש. הייתי שם. ראיתי את זה בעצמי".

אחד העדים החשובים ביותר של ההגנה התברר כאותו "זיגזג" מארזה, לשעבר רוצח חולני במיוחד והיום איש עסקים מצליח בליבריה. מארזה היה זה שהוביל משלוחי נשק מליבריה לכוחות המורדים, וחזר עם יהלומים. "קיבלתי הוראות ישר מצ'ארלס טיילור", סיפר לבית המשפט. "הרבה פעמים ליוויתי יהלומים בחזרה מסיירה ליאון. הוא עצמו יכול להעיד על זה אם יספר את האמת".

תביעה: "האם קיבלת מטיילור פקודות להוציא להורג בני אדם?".

מארזה: "כן, המון. הוצאנו להורג ילדים, נשים, גברים זקנים. חלק היו נשים בהריון. הרגנו אותן עם סכין קפיצית. לקחנו תינוקות והטחנו את הראש שלהם בקיר. היו כל כך הרבה הוצאות להורג שאני לא זוכר את כולן. אבל הנה, הבנאדם יושב כאן בעצמו".

תביעה: "האם טיילור היה נוכח באחת מההוצאות להורג האלה?".

מארזה: "לא, הוא לא היה נוכח, אבל הן היו בהוראתו".

בחקירה הנגדית סיפר מארזה שטיילור הורה לו ולאנשיו לאכול את יריביהם. "איך אתה מכין בן אדם למאכל?", שאל הסנגור בציניות.

"אני מצטער שאין לי דרך להדגים כאן", השיב מארזה. "אנחנו חותכים לך את הגרון, מחלקים אותך לחלקים וזורקים את הראש ואת המעיים. אחר כך אנחנו שמים את הבשר שלך בסיר ומבשלים".

מארזה, אגב, עבר אימונים בישראל בשנות ה־80, במסגרת הצבא של סמואל דו. "ביליתי שלושה חודשים באימונים בישראל, בעיקר אימוני חי"ר", סיפר לבית המשפט. תזכרו אותו, ואת התינוקות שרצח, בפעם הבאה שאתם שומעים על אימון כוחות בלתי סדירים על ידי ישראלים.

השנים הטובות של טיילור הסתיימו ב־2003. אז כבר הגיעו ארגוני המורדים נגדו לפאתי הבירה מונרוביה, והוא החליט לקבל הצעה של מנהיגים אפריקנים לגלות נוחה בניגריה. לפני שיצא הבטיח לתומכיו שעוד ישוב. שלוש שנים לאחר מכן הוא נעצר בידי השלטונות, והוסגר לידי בית הדין של סיירה ליאון. מאז הוא נמצא במעצר.

לפי גירסתו, טיילור היה בסך הכל מנהיג אזורי שניסה להשכין שלום. הוא מכחיש ששיחק משחק כפול של שיחות שלום כלפי חוץ וקשר עם ה־RUF כלפי פנים. אל העדים שהביאה התביעה - ביניהם מפעילי רדיו המספרים על הקשר הקבוע מהשטח בסיירה ליאון לאחוזת "הפרח הלבן", חיילים לשעבר שליוו משלוחי נשק ממחסנים סודיים אל מורדי ה־RUF ועוד רבים אחרים - טיילור מתייחס בביטול. הוא העד המרכזי של עצמו, ומאז יולי 2009 ועד היומיים שבהם ביקרתי בהאג, העניק עדות מפורטת בבית המשפט.

כבר אמרתי שטיילור הוא ראש המדינה האפריקני הראשון שעומד לדין בבית משפט בינלאומי, אבל ייתכן שעצם התהליך יוביל לכך שיהיה האחרון. לפני כמה שנים שמעתי בלונדון את נשיא מוזמביק לשעבר, ז'ואקים קיסאנו, יוצא נגד העמדתו לדין של טיילור. קיסאנו היה זה שהבטיח לו גלות נוחה ובטוחה בניגריה כשנפל משטרו. "אני חושב שהעובדה שבסוף הוא נעצר והועמד לדין תשלח מסר גרוע לשאר השליטים האפריקנים", חזה קיסאנו. "הם לא יהיו מוכנים לוותר על ההגנה שמספק השלטון, והמחיר יהיה המשך הדיקטטורות". הרי לכם חרב הפיפיות של הצדק הבינלאומי.

ויש גם מי שרואה במשפט הזה מין צדק קולוניאליסטי. מדינות אירופה, ששירטטו את הגבולות הבלתי אפשריים של אפריקה במחצית המאה ה־19, שחצו קווים אתניים ושבטיים מטעמי מחצבים ויוקרה לאומית, שהפכו כל מדינה לבליל בלתי אפשרי לשליטה של נאמנויות שבטיות - מעמידים כעת לדין את התוצר האפשרי היחיד של הקולוניאליזם. את שרי המלחמה. הקיר שעליו מוצגים המשפטים הבינלאומיים בקומת הכניסה לבית המשפט הולך ונראה כמו פאזל גדול של היבשת השחורה. כאן קונגו, שם הרפובליקה המרכז אפריקנית, אוגנדה וסודאן וסיירה ליאון, ורואנדה.

"השורה התחתונה היא שבדרך שהצדק הבינלאומי מיושם כיום, אין בו שום דבר בינלאומי", אמר סנגורו של טיילור, קורטני גריפיתס. "הוא נוטה לכוון כלפי קבוצה מסוימת של מנהיגים, מיבשת מסוימת. לכן זה לא מפתיע שכל אלה שעומדים לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי הם מאפריקה".

קשה להתחמק מהכיעור של בניין בית הדין הפלילי הבינלאומי. גובהו הרב, הזוויות החדות של קירותיו, החיפוי הלבן בסגנון קרמיקה של חדר אמבטיה - כל אלה לא תורמים לצדק הבינלאומי להיראות יותר טוב, אפילו אם אתה עומד למרגלותיו. הגלריה הציבורית, שממנה ניתן לצפות במשפט מבעד לקיר הזכוכית השקופה, היתה נטושה כמעט לחלוטין בימי הביקור שלי, מלבד עיתונאי־עמית אחד מהבי.בי.סי.

אחרי שטיילור סיים להעיד, ירדתי לדבר עם גריפיתס. הוא חייך כששמע שקשה לי להבין איך הלקוח שלו הפך ליהודי. "כן, אני חושב שהוא הפך ליהודי לפני זמן מה, אפילו לפני שהוסגר להאג", סיפר. "אני ממונה על ההגנה מאז יולי 2007, וכבר אז הוא ראה בעצמו יהודי". מתברר שטיילור מסתובב בכלא עם כיפה וציצית, מבשל לעצמו אוכל כשר בלבד ושומר שבת באדיקות.

גריפיתס, בריטי ממוצא ג'מייקני, אומר שהוא לא שואל את טיילור ישירות על דתו, אלא מתמקד בצד המשפטי של ההליכים. "אבל אני חושב שיש איזשהו רב או איש דת אחר שמבקר אותו באופן קבוע במתקן המעצר", אמר. שלטונות מתקן המעצר סירבו להשיב אם הוא מקבל מבקרים. "תמיד חשבתי שזה קצת מעניין", הוסיף גריפיתס. "הוא היה נוצרי אדוק, ופתאום המרת הדת. אבל אני חושב שהוא מוצא משהו בדת היהודית שמחזק אותו. היהדות מספקת לו עוגן בטוח, היא אחד הדברים שמחזיקים אותו". בכל מקום שאתם מצפים למצוא מפלצת, גם אם זה בבית המשפט בהאג במשפט על פשעים נגד האנושות, תמצאו אדם בשר ודם. וזה דבר מפלצתי בהחלט.

בדרך חזרה ברכבת לברלין, על אותם פסים שהובילו רבבות יהודים הולנדים לפשע מלחמה בקנה מידה אחר לגמרי, בלטה אמת פשוטה על רקע המישורים הלבנים: סדיסטים רצחניים כמו "זיגזג" מארזה קיימים בכל מקום, בכל עם, באירופה הקלאסית או באפריקה השחורה. אבל הם נותרים בדרך כלל בשולי החברה, ולא מקבלים את הזדמנות להרוג. אלה המנהיגים הפוליטיים שמטפחים אותם, שמעניקים להם את המסלול הפתוח לרצוח, שנותנים להם כוח ונשק וסמכות, שמנצלים את אכזריותם הטבעית לאינטרסים הפרטיים של עצמם, שמנסים להתחמק מהאחריות למעשי הזוועה שנעשו בשמם. הם אלה שראויים לתשומת הלב המיוחדת.

צ'ארלס טיילור מרחיק את עצמו בשאט נפש מ"זיגזג" מארזה. "הוא לא הלך מימיו לבית ספר", אמר עליו. טיילור הלך לבית ספר, הוא הלך לאוניברסיטה אמריקאית - ובדיוק בשל כך הוא מצא את עצמו בשלטון. וכשהיה שם, הוא בחר להושיט את ידו ולשלוף מהשוליים את "זיגזג" מארזה ועוד רבים כמותו, והורה להם לרצוח בשמו. אם זה המקרה, טיילור ראוי לכל עונש. המשפט נמשך.