רב-סרן אלירז פרץ נפל בעזה, אחיו נהרג בלבנון

בחודש נובמבר 1998 שכלה משפחת פרץ מגבעת זאב את בנה אוריאל בקרב בלבנון. אמש (יום ו') הגיעה בשורת האיוב. אחיו, רב-סרן אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד 12 בחטיבת גולני ותושב ההתנחלות עלי, נהרג בתקרית האש ברצועת עזה. לפני 12 שנה ספד אלירז לאחיו באומרו כי "על הדרך הנכונה לפעמים משלמים מחיר. את מחיר החיים". אתמול שילם גם הוא את אותו המחיר, בן 32 במותו. הוא הותיר אחריו אשה ושלושה ילדים, בהם תינוקת בת חודשיים. ההרוג השני בתקרית הוא סמל-ראשון אילן סביאטקובסקי, בן 21 מראשון-לציון.

בבית המשפחה בגבעת זאב, נשמעו זעקות שבר של האם מרים: "יש לי שישה ילדים, אל תגידו לי ששניים הלכו. אלוהים לא מבין שגם אני בן אדם? אני רוצה למות". בסלון, שבו עדיין תלויה תמונת הבן שנפל בלבנון, התאספו בני משפחה וחברים, בהם הח"כ לשעבר אפי איתם - אבי בעלה של אחת מאחיותיו של אלירז. לבית הגיע גם אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי.

למטה משמאל: רב-סרן אלירז פרץ ז"ל ולצדו אמו מרים ואחיו אליאסף אוחזים בתמונת האח אוריאל, שנהרג בלבנון. עומדים: האחים אביחי ובת-אל (צילום: אלעד גרשגורן)

מרים נזכרה אתמול שאלירז הוא שהספיד בזמנו את האח אוריאל. "אני לא יכולה יותר", זעקה. "איך הלכת מאיתנו, איך הלכת מאיתנו? איזה חגים יש לי? בן אחד נהרג בחנוכה, בעלי מת בראש השנה (האב מת מסרטן לפני חמש שנים - ש.ג) ועכשיו אלירז לקראת ליל הסדר.

בתו התינוקת אפילו לא תכיר את אביה". האחים אביחי ואליאסף (אף הוא לוחם בגולני) ניסו לחזק את האם, ואמרו לה שהוא שומר עליה מלמעלה, שהוא נמצא כעת יחד עם אחיו.

תמונת האח שנהרג לפני 12 שנים תלויה על הקיר, מטרים ספורים מהתכנסות האבלים. את שולחן השבת החלו לערוך מעט לפני שקיבלו את הבשורה, והחלה מונחת על השולחן. מסביב עשרות חברים ובני משפחה אבלים, רבים מהם בוכים. בדיוק החל לרדת גשם, והיה מי שאמר כי "אפילו אלוהים בוכה".

לבית המשפחה הגיעו גם הורים שכולים מגבעת זאב: אמו של החייל דביר עמנואלוב, ההרוג הראשון במבצע "עופרת יצוקה", ויוסי עוזיאל, אביו של גבי עוזיאל שנהרג בשכם. לבית בא גם רב היישוב, יוסף טולדנו, ואמר כי מדובר בגזירה משמיים.

בהמשך הגיעה לבית גם בת-אל, אחותו של אלירז. שניים מהאחים חיכו לה בחוץ. "אני מפחדת להיכנס לבית", אמרה להם. "אני לא מאמינה שהוא השאיר אותנו לבד". לבסוף נכנסה וחיבקה את האם מרים, ורבים מהמנחמים שמסביב הזילו דמעה. היא ביקשה מהאם להיות חזקה בשביל המשפחה.

האם הרצתה לחיילים על מנהיגות

אלירז פרץ ספד בשעתו לאחיו, לאחר שנהרג בלבנון: "אתה, אוריאל, כל פעם אמרת להמשיך, לא לוותר, להיות טוב יותר, להשקיע תמיד, להיות הכי טוב... האמנת שהדרך הזו נכונה, קשה, ולפעמים משלמים עליה מחיר. את מחיר החיים. תמיד הקרבת הכל, תמיד השקעת ממש מגופך הכל, בכל דבר. גם לחיילים שלך דאגת שיהיו הכי מוכנים, הכי דרוכים, הכי טובים, השרית עליהם ביטחון... כואבים, עצובים ומבטיחים - ככה אותך נזכור, בצורת החיים הזו, לא זיכרונות של תמונות, אלא דרך חיים ויחס אוהב לכל פרטי החיים".  

משפחתו של אוריאל הקימה בשעתו את עמותת "מורשת אוריאל" להנצחת זכרו. באופן טראגי ומצמרר, הנציחה המשפחה את האח המת בהכנסת ספר תורה לבית-הכנסת במכינה הקדם-צבאית בעצמונה ובהקמת בית-כנסת ביישוב שליו בגוש קטיף, לא רחוק מהמקום שבו נהרג אלירז.  גם בגבעת זאב קרוי בית כנסת על שמו של אוריאל.

האם מרים נוהגת להרצות לחיילים, לקצינים ולבני נוער בנושא המנהיגות. בחוברת בשם "העוז והענווה" כונסו מכתבים שכתבו חיילים ומפקדים של אוריאל, ואלה מהווים את הבסיס להרצאה בכותרת "קווים לדמותו של מפקד".