להיות או לא להיות נטו
בין הצגה חלשה מאוד על אלביס למשחק מעולה של אייל שכטר כרוצח סדרתי ועד להצצה מסקרנת ורעננה על שקספיר. סיכום תיאטרונטו 2010
אין כמו הצגות יחיד. את פסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד, אני מודה, אהבתי עוד הרבה לפני שהתחלתי לכתוב עליו. הסיבה למשיכה הגדולה שלי לז'אנר, קשורה אולי לכך שבניגוד להצגות מרובות משתתפים, במסע היחידני הזה, אין אפשרות להסתתר מאחורי כלום, מה שהופך אותו למבחן האולטימטיבי ששחקן יכול להציב לעצמו. השחקן הוא כל מה שיש ועם זה הוא יוצר עולם או מחריב אותו. ידיו של השחקן בכל והכל מונח על כתפיו. אחריות הוא חולק עם הטקסט שתפקידו בהצלחתה או בכישלונה של המונודרמה גדול אפילו יותר מאשר בהצגות קונבנציונאליות.
הטקסט שהדביק כמו טלאי על טלאי, דוד אור, הוא הסיבה העיקרית לכישלונה
המאכזב מאוד של ההצגה "אלביס פינת טרומפלדור", שהציג השחקן אלברט אילוז בתיאטרונטו השנה. מלבד רעיון שעל הדף אולי נשמע מעניין, אין בהצגה הזו שום דבר ראוי לשחקן כמו אילוז. יש שטיקים וטריקים ופאנצ'ים וקצת חיקויים דה-לה שמאטע של אלביס, יש הרבה מאוד סימוני תאורה שמכבים ומדליקים אור כדי לכפות על מחזה נטול קוהרנטיות ובימוי רפה של דביר בן שלוש.
אילוז משחק הומלס שמתפרנס מחיקויים של מלך הרוקנרול איתו הוא גם מנהל שיחות בשעות הדמדומים של הנפש השקועה עמוק בתוך הערק. זה יכול היה להיות פואטי, אבל בדרך בין הרעיון לביצוע פינתה העדינות הנדרשת לפואטיקה את המקום לתפירה גסה של סיפור. הרבה בדיחות עם גוון גזעני בסגנון עדות הסטנד-אפ הנמוך, הרבה נגיעות לא מפותחות בקצוות של חיים שיכולות היו להפוך את הדמות למלאה אילו רק היו נותנים להן סיכוי בכתיבה. התוצאה לא מגובשת, מקושקשת ויבבנית שהופכת את אילוז, איש מקצוע מיומן וותיק, פעמים רבות מדי לאורך ההצגה לשחקן שהולך לאיבוד על במה.
רוצח סדרתי כובש
אין ספק שההפתעה הגדולה של התיאטרונטו השנה הוא אייל שכטר שמגלם במונודרמה "רצח בכביש המהיר", רוצח סדרתי. שכטר, שהחל את דרכו כמוזיקאי והתברג לתוך עולם הקולנוע והטלוויזיה, פילס רק לאחרונה את דרכו לתיאטרון ולמען האמת קצת קשה להאמין שזו המונודרמה הראשונה בה הוא משחק.
שכטר. משחק מצוין (צילום: שלו מן)
"רצח בכביש המהיר" שכתב וביים התסריטאי והמחזאי רוני פלדמן, היא עבודה מצוינת בכל רמה שהיא ומה שמחדד את ייחודה הוא הצניעות יוצאת הדופן של כל העושים במלאכה. הטקסט דחוס ומדויק.
המשחק, נטול גינונים, נקי ממניירות, אינטנסיבי וטעון. מבנה ההצגה הופך את הקהל לחבר מושבעים שאין בו באמת צורך כיוון שהמשפט האמיתי מתחולל בראשו של הרוצח, שכל העובדות מוכרות ונהירות לו ואת גזר דינו שלו עצמו הוא חרץ מזמן.
זו הצגה שבה הצופה שבוי בתוך טרגדיה אנושית שאין בה טובים. שכטר מוביל את הצופה, ירצה או לא ירצה, אחרי הדמות המעוותת שהוא מגלם, איש רדוף סיוטי עבר שהפכו אותו לקורבן של נסיבות ויצרו מפלצת. לאט לאט הוא חושף את הלוגיקה המעוותת שמסתתרת מאחורי הרציחות וגורם לצופה להתלבט לא מעט בשאלות של מוסר.
בעזרתו של הבמאי הצליח שכטר לגבש דמות ממוקדת ובהירה. הוא לא נופל למנייריזם או לסטריאוטיפים, למעשה הוא לא מפסיק להפתיע. ההתעקשות על אנדרסטיימנט במשחק, שבאה לידי ביטוי גם בפיזיות המקופלת של שכטר, מדגישה את קורבנותהּ של הדמות ומחדדת את מורכבותו של המחזה. במעט תנועה, בעדינות, באינטונציה ששומרת רוב הזמן על טונים מאופקים הוא בונה מצוקה ומלבה מועקה. העיניים שלו שיש בהן אהבה ופחד ותיעוב ובושה, משמשות כמראה לנפש שסועה. מינימליזם במיטבו. זה כנראה גם מה ששבה את ליבם של חברי ועדת השיפוט בתחרות שהחליטו להעניק לו בצדק רב את פרס השחקן על שם נסים עזיקרי. יש לקוות שההצגה הזו תזכה לחיי מדף ארוכים גם אחרי התיאטרונטו.
מי הפך את שקספיר לנוד?
הצגה מצוינת נוספת שרשמה בתיאטרונטו יריית פתיחה היא "כל האמת על שקספיר", טיזר נפלא ליצירותיו של גדול המחזאים הבריטים שכתב ומבצע נמרוד ברגמן, שחקן אנסמבל תיאטרון הרצליה. ברגמן רקח סטנד אפ שנון שמתחשבן עם פרשניה ומבצעיה של היצירה השקספירית לדורותיהם, אותם אלה שהצליחו איכשהו להפוך את כתביו של המחזאי לשיממון מפוהק. הוא מנפץ בכישרון ובהומור מיתוסים ומביא פרשנויות מבריקות משלו לדמויות השקספריות המוכרות החל בהמלט ועד למלך הנרי החמישי, ועושה את זה בשפה יומיומית וברעננות שהופכת את המפגש עם העולם של שקספיר לחגיגה.
אל תצפו לגרסה הישראלית ל-Reduced Shakespere Company, זו לא כוונת המשורר, אם כי בשני המקרים מדובר ביוצרים שבועטים במיתוס כדי לעורר בו עניין מחודש ולייצר לגביו סקרנות. "אני לא עושה משקספיר בדיחה ואם נפגעתם, סליחה. אני חושב ששקספיר גאון וכל מה שניסיתי לומר הוא שמרוב יראת כבוד, הפכנו את הבנאדם לנוד. תזכרו ששקספיר לא אשם ואם סקרנתי כמה אנשים לקרוא את שקספיר, זה מדהים", הוא אומר במעין אפילוג מחורז. בסצנות המעטות שבהן ברגמן משחק שקספיר ולא רק מתחשבן איתו או עם דמויותיו, הוא פותח בעיקר תיאבון גדול לראות אותו מתאבק על הבמה עם תפקיד שקספירי הגון שיאה לשחקן מצוין שכמותו.
לפנייה לכתב/ת 
