יללת הציד של הזאבים הפכה אצלי לבכי

זהו, הנה הגיע הרגע. לא חשבתי שזה יקרה ככה. ציפיתי וחיכיתי, אבל למען האמת לא הבנתי שהוא יהיה כזה, אפילו לא בפחדיי הגדולים ביותר.

זה הרגע בו אני נשבר, מתרסק ומנסה להחזיר לעצמי שליטה בפרודיה שנקראת חיי, ללא הרבה הצלחה, ונשאב שוב לתהומות של ייאוש וקדרות. מישהו אמר לי פעם שחייבים להתגבר ולהמשיך הלאה, להיות חזקים. מהמקום בו אני נמצא עכשיו, אני אומר למישהו הזה שיילך לחפש.

זה מגיע כמו נחשול רגש שמטביע אותך. קשה לנשום, ולא רק במובן המטאפורי אלא פיזית, אי אפשר להכניס אוויר והדמעות חונקות את הגרון, למרות שתמיד ראיתי את עצמי כבחור חזק מבחינה מנטאלית. לקחתי את האתגרים שהחיים זימנו לי בשתי ידיים ולא היססתי לשנייה.

כלום לא שבר אותי. לא לגדול עם אבא חולה ונכה ועם אמא שהיא אספנית כפייתית וחולת נפש, גם ההתעללות וההקנטות מילדים אחרים בבית הספר כשהייתי קטן לא מוטטו אותי, לא הדברים שעברתי בצבא או התקופה בה הייתי מובטל ולא הלחץ בלימודים.

אבל המצב הזה דווקא כן שובר אותי, לחתיכות. מכל הדברים בעולם, מי היה מעלה בדעתו שזה מה שיידרש לשם כך. אני מנסה להימנע מזה, להזכיר לעצמי שאני חזק כמו הים שליד הבית, כמו הרבה אנשים אחרים שעברו משברים בחיים, חזק כמו זאב.

השמיים נפלו עליי באיחור

בנסיבות מסוימות, גם לזאבים מותר לבכות. שלא תבינו לא נכון, יש לי הרבה חברים וגם כמה ידידות, ואפילו התברכתי בחבר אמת או שניים, אבל כשמשהו כזה מטלטל אותך הם לא יכולים לעזור לך באמת. זה רק אתה והשד הפנימי שלך במחול מלחמה.

השמיים האלו שנופלים עליי מגיעים באיחור, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו. זו היתה פרידה יפה, אבל זה לא הפך אותה לקלה, אפילו להפך. כך אני נזכר בכל היתרונות ולא בחסרונות. אחרי שלוש שנים, כשאני כמעט בן 30, יחד עם העובדה שזו האהבה האמיתית הראשונה, מתקבל מתכון לתסבוכת רגשית.

מאז הכל הדרדר. נאלצתי להתפטר מהעבודה בגלל לחץ בלימודים ומערכת קשה, ולא מצאתי עבודה חדשה מאז. כל יום אני שולח קורות חיים וכלום, שום דבר. התסכול נותן לי הרגשה של אפס.

חזרתי להורים ולחיים בבית ישן, מבולגן ומסריח, עם אבא שצועק מכאבים בלילה ועם אמא שלא מסדרת אלא רק אוגרת עוד ועוד חפצים שהיא לא צריכה. לא קל לי שם, בלשון המעטה, אבל כל זה מתגמד לפעמים לעומת תחושת המחנק שתוקפת אותי כשאני חושב עליה.

עוד תפילה ריקה לאלוהי הרשת החברתית

ניסיתי להתגבר, באמת שניסיתי. הייתי עם בנות על ימין ושמאל, עד שלא ידעתי מי זו מי. כל מה שיצא מזה הוא ניסיון עקר להסתיר את הכאב, שלא היה הוגן כלפי אלו שחשבו שאולי זה יתפתח למשהו רציני.

ליום ההולדת שלה שלחתי הודעה מנומסת, כשבעצם רציתי לצעוק שתשמע שהיא חסרה לי. היא, שעמדה איתי ותמכה בי כשהכל היה קשה. רציתי לומר לה שאם הייתי יכול הייתי משקיע בקשר יותר ופחות בעבודה ובלימודים.

הייתי אומר לה יותר פעמים שאני אוהב אותה ומראה לה, מחבק וצוחק יותר, אבל זה נגמר ואיננו. הביטחון שהיה לי איתה נעלם ולא ישוב עם אף אחד אחרת עוד זמן רב.

מידי פעם אני נשבר ונכנס לפייסבוק, כדי לראות מה קורה איתה. מכיוון שנפרדנו גם שם, אני עובר על התמונות ומקווה לראות במשפט או בתיוג כלשהו של חברים משותפים מה עובר עליה. אני לא מוצא כלום, סתם עוד תפילה ריקה לאלוהי הרשת החברתית שאינה נענית.

נמאס לי להיות עצוב ולא מוגן, חסר רגש. אין לי כוח ללימודים ולחברים, אני מסתגר בבית ומידי פעם יוצא לפאב השכונתי להטביע את יגוני בכוס בירה. אני מעשן כמו קטר ולא עושה עם עצמי כלום. ואז אני קולט שהרגע הזה נמשך כבר תקופה ארוכה, בה אני גם בוכה, והטיפה מרה, כל כך מרה.

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על לב שבור ועל אהבה נכזבת