"המיכל הסגור הזה אמור להרגיע אותי?"

"וזה מתקן הציפה", מצביעה הבחורה המתוקה שקיבלה את פני בספא על מיכל סגור שנראה קצת כמו מכשיר MRI וקצת כמו תנור אפייה גדול במיוחד. "לשם אני אמורה להיכנס וזה אמור להרגיע אותי?" אני חושבת בקול רם. "כן, את תתפלאי כמה אנשים גם סוגרים את הדלת ונשארים שם בחושך".

מיכל הציפה המדובר ממוקם ב"פרייבט ספא" ברמת השרון, בליבו של פסז' עלוב מראה ברחוב סוקולוב. הספא דווקא מפתיע לטובה, עם חדרים נעימים, מוזיקת שאנטי מעצבנת אך מתבקשת ותפריט מסאז'ים. אבל ספינת הדגל או נכון יותר מיכל הדגל הוא מתקן הציפה.

25 ס"מ של מים מלאים ב-360 ק"ג של מלח מסוג מגנזיום סולפט, מעין דגם מוקטן של ים המלח, שהציפה בו אמורה להפיג מתחים, לחצים וחרדות. כמי שזוכרת את ים המלח כמקום הנורא הזה ששורף בפצעים בברכיים (מה לעשות, פעם אחרונה שהייתי שם הייתי בת עשר ולילדות תמיד יש מכות בברכיים. לא?), כל העניין של מי מלח במתקן סגור נשמע לי יותר מהכל עניין די מלחיץ.

אם להוסיף לזה שהציפה היא בעירום, עם בטן של חודש חמישי, כשאני לבדי בחדר סגור, נראה שיש כאן פוטנציאל אדיר לצירים מוקדמים. מצד שני, זה כנראה לא מאוד רחוק ממה שהעוברית שלי מרגישה, צפה לה אי שם בין הטחול לכבד, בחלל האטום של הרחם. אז אם היא יכולה, כנראה שגם אני יכולה.

רק הריון?

"כל האמהות השתגעו", "די עם כל השטויות האלה", "תשבי בשקט, בסה"כ הריון". מהדהדים בראשי הטוקבקים שהגיעו לשני הטורים הקודמים שכתבתי. נכון, לא המצאתי את ההריון, הוא קיים מאז ומעולם בעצם. זה אחד התהליכים הכי טבעיים שקורים לאישה במהלך חייה ורובו מתנהל שלא בשליטתה.

אבל הריון, מה לעשות, זה תהליך די משוגע. בתוך הגוף שלי גדלה עוברית קטנה, שאני לא יודעת איך היא נראית, לא יודעת איך יקראו לה ואין לי מושג איזה מין בנאדם היא תגדל להיות. אני מרגישה אותה יום ולילה, הגוף שלי משתנה, התחושות שלי משתנות ואני עדיין לא ממש מצליחה לתפוס את התהליך הקצת חייזרי הזה שמתרחש אצלי בגוף. ואני כנראה לא לבד עם התחושות האלה.

אז אם התהליך הזה באמת כזה משוגע, למה לא להשתגע ביחד איתו? למה לא לנצל את החודשים האלה להתנסות בדברים שבחיים לא הייתי מנסה, בתרגולים ששייכים לעולם חדש לי לגמרי ובפגישות עם אנשים שלולא ההריון דרכינו לעולם לא היו נפגשות? אם התהליך הזה יותר לא נודע מנודע, למה לא לנסות לצבור עליו כל פיסת ידע כזו או אחרת? או אפילו סתם 45 דקות של פינוק? כי לא משנה כמה בדיקות דם, שתן, לחץ דם, אולטרה סאונד ומפגשים עם רופאים ואחיות אעבור בחודשים האלה, גם אצלם אין את כל התשובות לתהליך המופלא הזה.

קופצת למים

אז אני זוחלת בזהירות לתוך המים החמימים והמאוד רדודים, נשכבת על הגב והופ! צפה כמו ליוויתן בחוף אשדוד. בהתחלה זה קצת מלחיץ. אין בעצם שום דבר שמחזיק אותי מלמטה חוץ מהמלח, המתקן קלסטרופובי להפליא ומה לעזאזל אני הולכת לעשות שם עכשיו חצי שעה? בנוסף, הצוואר מרגיש שהוא כל רגע הולך להיתפס.

אני ממש משתדלת לנשום עמוק, להירגע ולנסות להבין את כל אלה שעושים מדיטציות ומבחינתם זה בטח סוג של מקדש. אני גם מנסה לשכנע את עצמי שגם אני יכולה להשאיר את המתחים, הדאגות והחרדות מאחורי ופשוט לצוף. זה לוקח לי איזה רבע שעה של מאבק פנימי, אבל אז זה קורה. לאט לאט הגוף מתחיל ליהנות מתחושת הקלוּת, הבטן צפה לה מצד לצד וקצב המחשבות מאט. מצחיק אותי לחשוב שגם אני וגם העוברית בעצם צפות עכשיו ואני מקווה שהמים אצלה קצת פחות מלוחים. כשאני ממש מתחילה להשתעמם ונמאס לי לא לחשוב על זה שאני לא חושבת, אני יוצאת.

27 דקות בדיוק החזקתי שם, שזה 24 דקות יותר ממה שדמיינתי לעצמי שאצליח. את הדלת של מיכל הציפה השארתי פתוחה כל הזמן, אבל הצלחתי לרגע בודד אחד להבין איך מישהו יכול לשכב שם בחושך ובשקט ולצוף.

הפינוק האמיתי הגיע אחרי, במסז' מיוחד המותאם לנשים בהריון. האמת? זה יותר כמו שמישהו עושה לך נעים ופחות מסז' אמיתי שמשחרר את השרירים. מתברר שכשאת בהריון את הופכת למעין בובת חרסינה שכל מטפל מפחד ללחוץ לך בטעות על הזוית של הבוהן כדי לא לגרום לך לצירים. אז המסז' הוא יותר רצף של ניעות ותנועות עדינות מאשר מסז' רקמות עמוק, שזה בדיוק מה שהגב והשכמות שלי צריכים. אבל באמת שקשה להתלונן על 45 דקות של מגע נעים במיוחד שמאפשר לי לעצום עיניים ולדמיין שאני בחופשת טרום לידה, אי שם בהרי הכרמל ולא שעוד רגע אני צריכה להזמין מונית בחזרה לעבודה.