"אתה צריך ללכת עכשיו. בעלי מגיע", אמרה שירלי
עמדתי והסתכלתי עליה, ראשי מריץ אלפי שורות של טינה, כעס ומבוכה, אבל שום דבר לא התאים, אז חייכתי את החיוך הכי ציני שיכולתי, אמרתי לה "את זבל" והסתלקתי משם. סיפור
אבל בפעם האחרונה שראיתי אותה זה היה שונה. נסענו כמעט שעתיים וחצי, כשהיא מנווטת אותי פעם ימינה, פעם שמאלה ופעם אחת ישירות לחצר של זוג זקנים מ-א-ו-ד מופתעים. לאחר הזיגזוגים מצאנו את עצמנו בנקודה עלומה בחורשה ליד מתקן טיפוס ומגלשות לילדים, מאלה עם הצמיגים שמחוברים בשרשראות וקרוסלה שבורה. שולחנות עץ כבדים ומעט זבל מפוזר על הרצפה היוו השלמה הולמת לתפאורה שלנו. עמדתי להגיד משהו על כמה זה מגעיל שאנשים לא מנקים אחריהם ומטנפים את הטבע, אבל המבט בעיניה הזהיר אותי שהנושא לא בדיוק מעניין אותה עכשיו.
"הייתי באה לפה כשהייתי קטנה עם אבא ואמא שלי לפיקניקים, היינו עושים על האש ואבא היה דוחף אותי על הנדנדה. בזמן שאבא היה עושה על האש, אמא היתה מסדרת את הסלטים. תמיד היא היתה עושה את זה רגע אחרי שמרחה על כולנו קרם הגנה, ובגלל זה תמיד לפיתות היה טעם משונה כזה. מצחיק איך זכרונות עובדים, היום אני שמה קרם הגנה בבית ואוכלת פיתה רק בשביל להיזכר במה שהרגשתי אז". היא שתקה אחרי זה במשך כמה דקות. כאילו ממקום מאוד רחוק התחילה לדבר שוב, ראשה מופנה לכיוון הרצפה. "יומיים אחרי אחד מהפיקניקים האלה אבא שלי מת בתאונת דרכים. אמא שלי הפסיקה לתפקד מרוב צער, וכעבור כמה שנים נפטרה".
לא ידעתי מה להגיד, ההתנהגות שלה היתה שונה לחלוטין מהרגיל. ניסיתי להתקרב ולחבק אותה, אבל היא דחפה אותי בכעס, ואז הסלולרי שלה התחיל לצלצל. "הלו מאמי, איפה אתה? וואלה? יופי, אני אראה אותך אז עוד עשר דקות" וניתקה.
"אתה צריך ללכת עכשיו. בעלי מגיע ואני מעדיפה שתעוף מפה לפני שהוא בא", אמרה בטון מאיים.
"את נשואה?!?" הגבתי בתדהמה.
"כן, 12 שנה, עם שלושה ילדים. ועכשיו כדאי שתזוז, אחרת חבל על הזמן".
עמדתי והסתכלתי עליה במשך עוד מספר שניות, ראשי מריץ אלפי שורות של טינה, כעס ומבוכה, אבל שום דבר לא התאים, אז חייכתי את החיוך הכי ציני שיכולתי, אמרתי לה "את זבל" והסתלקתי משם.
ישבתי עם עידן בערך שלושה חודשים אחר כך. האמת היא שממש לא רציתי לשבת לדבר איתו. הלסת שלי עוד כאבה מהאגרוף שנתן לי 20 דקות קודם לכן. אולי כדאי שאספר מההתחלה. עידן התקשר וביקש שניפגש. ניסיתי לחשוב למה שאדם זר ירצה להיפגש איתי, עד שהוא אמר את המשפט: "זה בקשר לשירלי". סקרנותי גברה עלי, אז הסכמתי לפגוש אותו ליד פאב מקומי. הגעתי למקום וראיתי בחור גדול ליד הכניסה. "עידן?" שאלתי בהיסוס, וכשהנהן אמרתי "היי אני..." ולפני שהספקתי להשלים - האגרוף שלו נחת בפנים שלי.
"אתה מרוצה, יא מניאק? אני עפתי מכאן"
הוא לא המשיך לתקוף, אבל הוא נשם בכבדות, כאילו הוא מחזיק דבר מה עצור בפנים. זה לא עצר אותי מלסנן "אתה מרוצה, יא מניאק? אני עפתי מכאן" ופניתי ללכת, אבל היד שלו על הכתף שלי הבהירה לי שאני לא הולך לשום מקום.
"אני הייתי בעלה של שירלי בזמן שהיא בגדה בי איתך, שנינו הרווחנו את האגרוף הזה", אמר והסתכל לי בעיניים לראות אם אני מבין.
'סעמק, מבין, בטח מבין. גם אני הייתי רוצה לפרק מישהו אם הוא היה שוכב עם הבת הזוג שלי. אבל עדיין רציתי לעוף משם, אז אמרתי לו: "לא ידעתי שהיא היתה נשואה, כך שמבחינתי אתה ואשתך או גרושתך מה שהיא לא עכשיו יכולים מבחינתי ללכת כולכם להזדיין!" והשתחררתי מהאחיזה שלו, צועד אחורה בזהירות כדי לא להפנות לו את גבי שוב.
הוא התיישב על המדרכה והתחיל לבכות
הוא לא ניסה לתפוס אותי. הוא התיישב על המדרכה והתחיל לבכות, ואני לא יכולתי להאמין ומרוב הלם בכלל שכחתי לנסות לברוח. הוא הסתכל עלי ואמר: "היא לא גרושתי, אני אלמן".
אז כך יצא שישבנו בבר ושתינו בשקט, בוחנים ומעריכים זה את זה, כאלו אף אחד מאיתנו לא רוצה להישבר ולהתחיל לדבר ראשון, סוג של קרבות תרנגולים של האגו. בלי לשים לב הצמדתי את כוס הבירה שבידי לאזור התפוח בפני עד שראיתי את המבט המרוצה מעצמו בעיניו. נעמדתי בזעם ללכת, כשהמבט התחלף בבהלה. "אל תלך, בבקשה, אתה היחיד… אתה היחיד שאני יכול לדבר איתו, אתה היחיד שיכול… להבין".
"מה יש פה להבין? לא ידעתי שהיא היתה נשואה, היו לה את השטיקים שלה, אבל יצאתי עם מספיק פסיכיות בחיי, אז לא ייחסתי לזה שום דבר מעבר לסרטים שיש לכל בחורה. אני מבין למה רצית להרביץ לי, אני לא מבין למה אתה רוצה גם לדבר".
"היא אהבה אותי, אבל בסוף, היא אהבה גם אותך"
"רוצה? איזה רוצה?! אני שונא לשבת איתך ככה, עאלק אחוקים, משפיל את עצמי מול מי שזיין את אשתי. אבל אני אהבתי אותה יותר מזה. אני אהבתי אותה כל כך, שמה שאני מרגיש עכשיו הוא כלום. אני מרגיש את הדבר הזה מהאשה הזאת שאהבה אותי, והעניין הוא כזה: היא אהבה אותי, אבל בסוף, היא אהבה גם אותך".
לא יכולתי להקשיב לו יותר, התריסים ירדו לי בעיניים והעצבים תפסו מעלית לקומה העליונה. "אהבה אותי? נראה לך? אחי, צא מהסרט, כי אני ואשתך - זה היה רק סקס, לא הלכנו לשום מקום, לא עשינו שום דבר, סקס ולפעמים קצת דיבורים וזהו. אז מאיפה אתה מביא לי את השטויות האלה על 'אהבה אותי'".
הוא חייך חיוך חצי מריר, שלף מהכיס שלו מכתב והושיט אותו אלי. "היא ביקשה שאתן לך את זה, השאירה לי את הטלפון שלך, אפילו אמרה שמותר לי לקרוא אחרי שהיא תמות. אלף פעם רציתי לשרוף את המכתב הזה אבל… אהבה", אמר ומשך בכתפיו, החיוך המריר עוד מבצבץ בשפתיו. לקחתי ממנו את המכתב. הוא היה כתוב בכתב יפה ועגול של בחורות, מהסוג שהייתי מקנא בו בבית ספר יסודי. הבחנתי שגם היו סימני קימוט וסימנים של דמעות שיבשו והכתימו קצוות של מילים. התחלתי לקרוא:
"נשמה שלי,
אני מקווה שבאמת יצא לך לקרוא את המכתב הזה. שתדע שכתבתי אותו איזה אלף פעם, תמיד מנסה לדמיין אותך בזמן שאתה קורא אותו ואז מוחקת, או זורקת לפח. לפעמים בכלל חשבתי לוותר, אבל משהו בכעס שלך, באיך שנעלבת ונפגעת כל כך, תמיד החזיר אותי לנסות לכתוב לך שוב. אז שתדע שזה לא היה קל, ואני עדיין כועסת עליך על מה שאמרת כשנפרדנו, אבל אני מבינה היום שלא הבנת ואני מבינה היום שמגיע לך להבין, אז אנסה להסביר.
יש לי סרטן. סרטן שחלות, שאני לא יודעת אם אתה יודע אבל הוא מהסוגים הגרועים ביותר. האונקולוג שדיבר איתי על זה אמר לי שיש לי גג שנה לחיות. זה היה הלם נורא לשמוע את זה, כל הדרך הביתה בכיתי ובכיתי, עד שגיליתי שאני בכלל לא נוסעת הביתה. נסעתי לפארק ההוא שלקחתי אותך אליו בערב שנפרדנו. אבל אז, ביום שגיליתי שאני חולה, בכלל לא נסעתי לשם בכוונה; הגעתי לשם כי משהו משך אותי לשם. ישבתי על הנדנדה איזה שלוש שעות, ורק בכיתי. בכיתי על עצמי ועל זה שאני הולכת למות, בכיתי שאני לא אראה את הילדות שלי גדלות, בכיתי שהן הולכות לגדול בלי אמא שתחבק אותן, שתגן עליהן, שתגיד להן שהכל בסדר. בכיתי שלא אהיה שם להסביר להן על בנים ועל הצבא, בכיתי שלא אלך איתן לקנות שמלה לנשף סיום ובכיתי על עוד המון דברים.
הוא היה הגבר הראשון שלי, ומעולם לא נגמר לי ממנו
שתדע, אני אוהבת את בעלי אהבת נפש. הוא היה הגבר הראשון שלי, ומעולם לא נגמר לי ממנו. הוא אדם מדהים, ואם אתה קורא את המכתב הזה זה רק סימן לכמה מדהים הוא באמת, למרות המראה הקשוח שלו. אני יודעת שהוא יטפל בבנות במסירות נפש בהיעדרי וגם על האהבה שלי איתו בכיתי באותו יום בגן ההוא. אני מספרת לך את כל זה שתבין שזה לא היה שהשתעממתי מבעלי או שכעסתי עליו או כל דבר כזה. אהבתי אותו בכל הלב, אני אוהבת אותו בכל הלב ואמשיך לאהוב אותו עד שישימו אותי באדמה. ממש חשוב לי שתבין את זה, ואני רק יכולה לקוות שהוא סולח לי על מה שהוא קורא עכשיו ומבין שזה לא קשור אליו ולכמה שהוא נפלא.
אני מתארת לעצמי שאתה מבולבל עכשיו ושואל את עצמך למה אני מפילה עליך את כל זה ומה הקשר אליך. תראה, אחרי שבכיתי ובכיתי ובכיתי, נגמר לי מלבכות. זה לקח איזה שבועיים, אבל פתאום הרגשתי שאני לא יכולה יותר לבכות ולרחם על עצמי יותר. התחלתי לחשוב יותר ויותר על הזמן שנשאר לי, על מה שלא הספקתי עדיין לעשות בחיים וכל מיני דברים כאלה. אפילו הכנתי לי רשימה של דברים כמו שעשו באיזה סרט שראיתי, ואחד הדברים שתמיד הצטערתי עליהם היה שלא הייתי עם גבר אחר חוץ מבעלי. קשה לי להסביר את זה ואולי לא תבין, אבל פתאום בער לי להרגיש את התשוקה של מישהו שרוצה אותי שוב כמו בהתחלה, את הפרפרים בבטן, את הצמרמורות בעור, להסתכל לגבר בעיניים ולדעת שאם אני נותנת רמז קל הוא קורע ממני עכשיו את הבגדים ושוכב איתי על המקום מרוב שהוא רוצה אותי. זה מין קטע כזה של נשים, אז אולי אתה מבין ואולי לא, אבל זה מה שהביא אותי בסופו של דבר אליך. הייתי נואשת לעוד חוויה אחת של אהבה לפני שאני מתה, לעוד פעם אחת של להרגיש מה זה לגרום לגבר לגמור בתוכי, להרגיש את שכרון החושים החושים הזה, את הרטט, את הלשכב לידו אחרי ולעשן סיגריה (סרטן מהסיגריות הרי אני כבר לא אקבל), להתכרבל בתוכו ולשמוע את הלב שלו פועם אחרי שהוא נרדם.
יותר מהכל - גרמת לי לשכוח שיש לי פצצה מתקתקת בבטן
אז יצא שזה היית אתה. האמת, חשבתי שזה ייגמר בפעם אחת, אבל היית כזה חמוד, כל כך ניסית להיות טוב אלי, גרמת לי לגמור שלוש פעמים רצוף (אני עדיין זוכרת), גרמת לי להרגיש אשה עם הבטחון שלך ועם איך שדיברת אלי, ויותר מהכל - גרמת לי לשכוח שיש לי פצצה מתקתקת בבטן כשהייתי איתך, וכנראה בגלל זה הייתי חייבת לכתוב לך את המכתב הזה. שתבין.
שתדע, נשמה שלי, שבזכות המפגשים שלנו נתת לי עוד כמה רגעים של חסד לפני מותי, ובגלל זה אני סולחת לך על מה שאמרת ובכלל זה רציתי שתדע נשמה שלי שאהבתי אותך גם.
באהבה,
שירלי"
קיפלתי את המכתב ונתתי אותו בחזרה לעידן. שנינו ישבנו שם בפאב עוד איזה שעה, שקטים, מוזרים, בדממה, קשורים לעולם בקשר הזוי ובלתי מובן, קשורים בגלל אשה שעכשיו בקבר וששנינו היינו מתים לדבר איתה. שני גברים שונים, שיושבים על כוס בירה ובוכים לתוך המשקה שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
