רוצה לשכוח אותה, לא להרגיש מה שאני מרגיש
אבל באותה העוצמה בדיוק אני מפחד לשכוח כיצד נהגתי לשכב לידה באותם רגעים קטנים שלנו ולחשוב לעצמי כמה הפנים שלה יפות וכמה שמרתי לעצמי את המחשבה הזו, כי ידעתי שהיא אינה אוהבת מחמאות. סיפור מהחיים על פרידה וזיכרון
הדרכים להתמודדות עם פרידה ועם סיומו של תהליך רבות הן. בעבר תיארתי עצמי כאדם הנוהג לשרוף את הגשרים כולם רגע לאחר שאני קוטע ממני את חוטי הנפש בבת אחת ורץ קדימה מבלי להביט אחור, חושב שאני נמלט מסדום עצמה, מסרב להביט אחורה ואף לעצור בכיכר.
כעת אני יושב לבד ומולי נמצא כפתור אחד לבן, קטן. כפתור שקיבלתי מזמן, כזה שעובר בירושה במשפחתי. כפתור העוזר לנו לשכוח, לברוח, ועכשיו הוא נמצא ברשותי. אני יודע שכשאלחץ עליו לא אזכור ממנה דבר. כפתור כל כך קטן שנראה עצום לפתע בחלל החדר, שוכב לו דומם וממתין שאאזור את האומץ או הפחד על מנת ללחוץ עליו. כפתור אחד לבן כמו צבע עורה.
אני מפחד. אני יודע שברגע שאגע בחלקו העליון של הכפתור יתחיל יום חדש וזכרונה ימחק ממני, ולכן אני כותב שורות אלו, תוך כדי אמונה שמשהו בי יצוף שוב בעתיד ויזכיר לי אותה. אני רוצה לשכוח אותה, להפסיק להרגיש את מה שקורה בפנים כרגע, אבל באותה העוצמה בדיוק אני מפחד לשכוח כיצד נהגתי לשכב לידה באותם רגעים קטנים שלנו ולחשוב לעצמי כמה הפנים שלה יפות וכמה שמרתי לעצמי את המחשבה הזו, כי ידעתי שאינה אוהבת מחמאות.
הצחוק שלה ליווה אותי בכל אחד מחדרי הבית
הצחוק שלה, זה שהתגלגל בביתי ונשאר בו גם כשהיתה הולכת, ליווה אותי בכל אחד מחדרי הבית. שערה שהותירה על הכרית וחולצה שהיתה מושלכת על הכסא גרמו לי להיזכר כיצד מיהרה באותו הבוקר, ואיך למרות הכל ידעה לעצור את הזמן ולהקדיש רגע אחד לחיבוק.
כשסיפרתי לה שאני כותב, צחקה. "אתה?" אמרה כשהתרוממה אלי מעט, "לא צריך ללמוד קודם להביע רגש במציאות ורק אחר כך על הכתב?" שאלה אותי, ובתוך תוכי הבנתי שאין לה מושג עד כמה קל יותר להביע רגשות בכתב. אולי היה זה כי היא היתה אמת אחת מוחלטת וטהורה.
מאז כמעט לא הזכרתי שוב את נושא הכתיבה, והיא המשיכה להתעורר לצדי בבקרים ולהפליא אותי כל פעם מחדש עד כמה יפה היא יכולה להיות ברגע בו היא פוקחת את עיניה.
"אל תתרגל אלי", נהגה תמיד להגיד בדקות של אינטימיות. "אי שם בעולם ישנו כפתור שביום בו ילחץ אעלם בבת אחת, אין זו אשמתי", היתה מסבירה לי. אני יודע שהיא חשבה שלא אבין, אני יודע גם שלא ידעה שכל הקשור לנסתר והשונה מלווה את חיי, וגם לי עצמי יש מספר כפתורים כאלו במגירה מאובקת.
"אני אכתוב עלייך", הבטחתי לה, אבל היא ישנה כשאמרתי זאת ולא שמעה מילה מדבריי. "אכתוב עלייך, כי אחרי שתיעלמי בוודאי אעשה כל שאוכל כדי לשכוח אותך, אבל משהו בי רוצה לנצור את הרגעים האלו איתך לעד". נשקתי למצחה והתבוננתי בפניה השלוות כשישנה.
בתוכי חשתי כאב מוזר שלא הרגשתי קודם
כשהפציעה השמש התעוררתי לבדי. לא הופתעתי וגם לא נתתי לאף אחד לראות זאת, אבל בתוכי חשתי כאב מוזר שלא הרגשתי קודם. געגוע שניסיתי להדחיק, ידיים שדחפו אותי לרוץ ולחפש אותה בעולם כולו והיגיון שהסביר לי מדוע לעולם לא תחזור.
לא כעסתי עליה, היא לא שיקרה לי אפילו לרגע. לא כעסתי גם על עצמי, כל רגע איתה היה רגע בו חייתי באמת.
אז כתבתי עליה. כשאני נזכר בה אני חושב על הזווית בה נהגה להשאיר את הכרית בכל בוקר, על הדרך בה נהגה להסתכל על העולם וכיצד ידעה תמיד להגיד את המילים הנכונות. פתאום אני חושב שאולי חלמתי עליה, אולי לא היתה אמיתית אבל כשאני מסתכל בתמונות אני רואה שפעם באמת היתה כאן.
כתבתי עליה, כי ידעתי שלא אוכל להתמודד עם החסרון שלה, שאצטרך להדחיק, לשכוח את הכל. כתבתי עליה כדי שבבוא היום אולי אקרא זאת ואגלה שהכפתור עליו אני עומד ללחוץ אינו מוחק את הזיכרון לנצח, אלא רק משהה את הרגש עד ליום בוא נוכל להיות יחד לתמיד.
גרמה לי בפעם הראשונה בחיי להגיד "אני אוהב אותך"
משהו בי מקווה שיום אחד אקרא את השורות האלה ואזכר בה, בחיוך שלה כשהיתה רואה אותי ובבדיחות הקטנות שלנו. כיצד היתה אומרת לי את הכל ואיך הצליחה להיות האדם הראשון שגרם לי לחשוב עליו בכל פעם שמשהו קרה, כיצד גרמה לי לשתף ולרצות את נוכחותה בעולמי. כיצד גרמה לי בפעם הראשונה בחיי להגיד "אני אוהב אותך" ולהרגיש שיותר אמיתי מכך דבר לא יכול להיות.
האצבע שלי רועדת מפחד כשאני מושיט את ידי אל אותו כפתור לבן שנראה לפתע מאיים ומזמין גם יחד. אני יודע שאילו הייתי זוכר זאת בוודאי הייתי מתחרט על כך, אבל האדם היחידי שיכול היה לגרום לי לא לעשות את אותו הצעד הוא היא. המגע היחידי שיכול לגרום לי לא לרצות לדחוק הצידה את הכל הוא מגע ידה כשהיתה מחזיקה בידי באצבעות שלובות.
אני לוחץ על הכפתור ומתעורר. מולי נמצא טקסט אותו אני קורא, והדבר היחיד שמעניין אותי הוא האם באמת אני כתבתיו. איפה התמונות עליהן דיברתי אם כך, ואיך זה שאני לא מצליח לדמיין את אותם פנים יפות שוכבות לידי לפתע?
כפתור לבן קטן מונח על שולחני, וכשאני מרים אותו אני מגלה שמדובר בסך הכל בחתיכת פלסטיק. אני מחייך וזורק אותה לפח. מנסה להבין מי חומד לי לצון ואיזו בחורה היתה מצליחה לגרום לי לאהוב אותה כך בכל לבי, עד שארצה שתהיה שלי לנצח. ואם היתה באמת קיימת, מדוע רציתי כל כך לשכוח אותה?
לפנייה לכתב/ת 
