הקואופרציה: חברי "השומר" והסוציאליזם היהודי

בשנים 1910-09 השלים יהושע חנקין רכישת כמה אלפי דונם קרקע בעמק יזרעאל עבור הקק"ל. מאז עברו 100 שנים לראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל. בסתיו 1911 קמה ההתיישבות העברית הראשונה בעמק: הקואופרציה מרחביה. לידה רכשו יהודים גם קרקע פרטית, שלימים נעשתה למושב מרחביה.

אביא לפניכם מבחר קטן של תצלומי הקואופרציה עם קטעים מספרו של מזכיר הקואופרציה, יוסף רבינוביץ', המיטיב להביא את שעבר על אותם מתיישבים ראשונים. 

1. יוסף רבינוביץ', מזכיר הקואופרציה מרחביה, על מדרגות אחד מבתי האבן בקואופרציה. לידו כריכת הספר שכתב על הקואופרציה

2. תעודת רכישת הקרקע בעמק יזרעאל עם תרגום לעברית של המסמך העותומאני

3. פרופ' פרנץ אופנהיימר, הוגה רעיון ההתיישבות הקואופרטיבית בא"י, רעיון שאותו הביא בפני הקונגרס הציוני בשנת 1909 ושם הוחלט על הגשמתו

4. בשנת 1911 מגיע פרנץ אופנהיימר (בחליפה לבנה) לבקר את אנשי הקואופרציה ששכנו עדיין בחושות של האריסים על תל פולה, סביב התל שממה.

"בחודש אדר תרע"א התחזקה קבוצת הכובשים הראשונים על ידי כוחות עבודה חדשים. בא למרחביה האגרונום שלמה דיק מגרמניה והביא עמו בחורים אחדים, חניכיו-תלמידיו בחקלאות, אשר קבלו את חינוכם בבית הספר החקלאי של פיק"א, והשתלמו אחר-כך בחקלאות בגרמניה. הם התיישבו באחד מבתי החימר שבכפר. מר דיק בא למרחביה כשליחו של הפרופסור פרנץ אופנהיימר, לייסד משק קואופרטיבי על פי שיטתו. אופנהיימר, כידוע, היה המרצה בשאלה זו בקונגרס השישי - הוא הקונגרס האחרון שבו השתתף הד"ר הרצל. ד"ר הרצל ראה בשיטתו של אופנהיימר את הדרך לשמירת הקרקע בידי הלאום וסגולה טובה לחריצותו ופעילותו של הפרט במשק החקלאי".

5. האגרונומים זגורודסקי ושלמה דיק (משמאל) בחושה על תל פולה

6. "התל שעליו שכן הכפר הערבי, היה מוקף הרי זבל שהלך והצטבר מדור לדור. ניגשנו לפנות את ההר ולפזר את עפרו על פני השדות השוממים, להשביחם ולהעירם לחיים. ואף כאן הפריעונו. שלטון נצרת חשש פן נפגע על ידי חפירת הזבל בשרידי המבצר העתיק שעמד לפני מאות שנים במקום הזה, ופעם פעם, לעיתים קרובות מאוד היו פוקדות אותנו ואוסרות עלינו את עבודת החפירה. ואולם בין פקידה לפקידה אנחנו חופרים בהרי הזבל, חופרים ומפנים ומוציאים השדה".

7. גלויה מצולמת של הצלם בן-דב: על התל פולה נבנו צריפי עץ גדולים ששימשו את המתיישבים לבעלי חיים, לציוד וליבול עד לגמר בניין החצר. הגורן היה ליד התל

8. צייר אלמוני צייר על פי הצילום של בן-דב (תמונה מס' 7) את התל פולה והגורן לידו

9. "הצעיר בינינו היה יצחק אחדותי, יליד ירושלים, בן 17 שנה. לפני צאתו למרחביה עבד בדפוס של פועלי-ציון 'אחדות' בירושלים, ומכאן כינויו; שם משפחתו ככל שאני זוכר, היה עקיבאזוהן. פועל-דפוס היה יצחק בירושלים מנעוריו, ואביו זקנו מותיקי העיר העתיקה. כשהגיעו אליו השמועות על דבר התנפלויות כפרי הערבים על מרחביה בשנת תרע"א, נשאו לבו ללכת למרחביה לעבדה ולהגן עליה. בזמן קצר נתחבב עלינו כל-כך שנבחר פה אחד לחבר מיסד של הקואופרציה.

ב"תקופת הביניים שבין גמר זריעת תבואות הקיץ ותחילת הקציר עסקו חברינו בחפירות בקצות התל. תל זה התנשא על מבצר מימי הביניים. החלטנו להשתמש באבני המבצר הקטן הזה לצרכינו. עמדו להקים לנו בנינים קבועים והיינו זקוקים לאבני יסוד. והנה גלו החופרים בין האבנים מדרגת שיש אחת, מטר ושלשים ארכה וכחצי מטר רחבה. והשיש נוצץ בשמש כאלו זה עתה נחצב. יצחק אחדותי גם הוא היה בין החופרים. הסתכל באבן ושוב הסתכל בה ואמר: "לו תהיה אבן זו מצבה על קברי.

"כעבור ימים ספורים התחיל קציר השעורים. קבענו מקום לגורן. בקש יצחק אחדותי להוביל את העגלה הראשונה אל הגורן. החברים סרבו, בדעתם כי אין הוא שולט עדיין כראוי בפרדות הפרועות, אך סוף סוף לא יכלו לעמוד כנגד רצונו הכביר, והוא הסיע את העגלה. הפרדות משכו בעגלה בכל כחן, יצחק איבד את שווי המשקל ונפל מעל ערמת התבואה תחת גלגלי העגלה בעצם מרוצתה. הוא נפצע פצע מוות בקדקודו ומקץ רגעים מספר פרחה נשמתו.

"ציפינו לחג לכבוד הגורן הראשונה ולכבוד חברינו ששוחררו ממאסרם ביפו, כי יצאה לאור צדקתם, והנה נהפכה שמחתנו לאבל. אליעזר שוחט ושלמה דיק יצאו השדה לקבע מקום לבית-קברות. זיכרון בית-קברות לא עלה על דעתנו עד היום ההוא. היינו צעירים, מלאי כוח עלומים, פנינו היו מועדים לחיים והנה אנו כורים את הקבר הראשון במרחביה. מקץ שעה קלה שבו שליחנו. בית-הקברות נקבע במורד גבעת המורה.

"והנה מוטל לפנינו חברנו התמים, בן יקיר לנו, אשר לפני שעות מספר היה מלא שמחת חיים ושאיפות נשגבות. ישבתי מראשותיו ובכיתי מרה. משאלתו של יצחק נתמלאה. מדרגת השיש שהוצאה מן התל הונחה על קברו הרענן ועליה חקוק בידי חברנו אליהו סט: פ"נ יצחק אחדותי".

10. עם המתיישבים הראשונים נמנו גם אנשי ארגון 'השומר'. בתצלום מימין: מאיר חזנוביץ', שמואל הפטר, יוסף נחמני, יצחק נדב, ליד אחת החושות.

"בחודש אייר, בעצם תחילת הקציר, קרה מקרה מעציב מאוד. כנופיית שודדים התנפלה עם חשכה על שומר השדות יגאל, הקיפוהו והוא יחידי בשדה, ודרשו ממנו כי יסגיר את עצמו בידיהם על נשקו וסוסו. חברנו הצליח לפרוץ לו דרך ביניהם, אולם בתוך מטר היריות נהרג אחד מראשי להקת השודדים, בן הכפר שונם. הערבים הביאו את ההרוג עד התל פולה מקום מגורינו, והזעיקו את כל הכפרים מסביב.

"נקהלו מאות אנשים מזויינים מבני הכפרים, הם, נשיהם וטפם, וכולם הסתערו על כפרנו הקטן לנקום נקמת השודד המת. הלילה היה ליל חשך וסערה. ההסתערות על קומץ האנשים והיריות נמשכו כל הלילה, אך איש מהם לא הצליח להבקיע אל הכפר. חברינו עמדו על משמרתם באומץ-לב, אף כי נשק היה בידם מעט מאד והיריות הספרות נשלחו רק בשעת ההכרח הגמור, כדי למנוע את ההמון הסוער לחדור לכפר. קול צווחה ויללות נשא מסביבנו כל הלילה.

"עם אור הבוקר הגיע הקימקם מידענו בלוויית שוטריו מנצרת. מעתה שוב לא יכולנו להגן על עצמנו, וכפרנו נתן למשסה לעייני הקימקם ופקידיו ושוטריו. כל רכושנו והמטלטלים שלנו בבתי החמר, הכול נשדד! שלושת הנאסרים היו: יצחק נדב, ראובן קורקין ויגאל אליוביץ'. רק בבוא פלוגת שוטרים תורכיים מחיפה נפסקו השוד והביזה".

11. מתכנן חצר הקואופרציה היה האדריכל אלכסנדר ברוולד. בתמונה ציור עצמי של ברוולד וציורו את חצר הקואופרציה בשלבי התכנון.

"בקיץ תרע"ב נגשנו לעבודת בניין יישובנו. את התכנית לבניין הקואופרציה ערך בשבילנו האדריכל הידוע, ידידנו ברוולד, אשר שהה אז בחיפה לרגל ההכנות לבניין הטכניון. תוך כדי כך ניגש גם למרחביה והכין גם את התכנית לנקודתנו. הבניינים הוקמו ברבוע. החצר מאה מטר על מאה מטר. מצפון האורוות, הרפתים, המחלבה והמחסנים. הכל נבנה בניין חזק והיגייני. לצד מזרח הוקמו בנייני דירה, לדרום המשק של הדירות, חדר אוכל ומוסדות ציבוריים אחרים. סמוך לחומת החצר, הסככות למכונות שונות ובתי מלאכה של המשק-בית נגרות והמסגרה".

12. ביתו של רב נוח זברסקי במושבה מרחביה.

"באחד הימים בין הערבים הגיע אלינו יהודי צנום אחד, לבוש קפוטה ארוכה ועיניו מביעות חיים ומרץ. הוא הציג עצמו לפנינו בשם נח זבורסקי מהעיר חמלניק, שם, בעירו, היה בעל אכסניה, ואשתו ינטה-לאה עוזרת על ידו. הוא החליט לעלות לארץ ולעבוד את האדמה. לשם זה קנה לו חלקת אדמה מאדמת מרחביה...

"כיוון שהיה מטופל בילדים קטנים החליט לעלות ארצה לפי שעה לבדו. ואחרי שילמד ויידע את אשר לפניו, יחזור לחמלניק, יסיים את עסקיו ויביא את משפחתו על מנת להשתקע בארץ. ובקשה אחת ויחידה לו לר' נח מלפנינו: שנקבלו לעבודה במשקנו לזמן מה. מוכן ומזומן הוא לעבוד כל מיני עבודות פרך ובלבד שישב בקרבנו. רוצה הוא לנסות את כוחו ולבחון את עצמו אם יוכל להיות חקלאי, עובד אדמתו וחי עליה.

"רצונו היה חזק כל-כך ודבריו נאמרו באמונה עזה וגדולה כל כך שאי אפשר היה להשיב פניו. מיד הסכמנו לבקשתו. ור' נח נכנס לעבודה ונחשב חבר לפי-שעה בתוכנו, שווה לזכיות ולחובות. הוא עבד במסירות ובכל כוח. ובערבים הוא מקהיל את הנער ומלמדם שיר. קול ערב היה לו ואת נפשו שפך בשירו. נמצאו לו 'חסידים' נלהבים בקרבנו ולעתות בערב היו כולם נותנים קולם בשיר. הוא פותח בגעגועים וברחמים רבים והם עונים לעמתו בנעימה: 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד....'

כל ימי שבתו במרחביה, עמלו הוא וינטה-לאה, זוגתו וילדיהם, כנמלים וכבר זכה והקים לו בית 'לתפארת'. הוא עבד את אדמתו מאהבה, בכל נפשו ובכל מאדו. לבוש קפוטה ארכה, חבוש תרבושו האדם צועד ר' נח אחרי המחרשה, ושלמי שלו הקטן, רך ויחיד לפניו, עוזר עמו - דור ראשון לגאלה.

"כשהגיעו שנות המלחמה הורע מאד מצבו של ר' נח, מסי המלחמה וחובותיה הכבידו גם עליו. הוא התאמץ לבנות את משקו, לכוננו -ויהי מה! מתוך כך נהג קמוץ בכל, צמצם, חסך מפיו, וכוחו הלך ודלל. אותו קיץ קשה של שנת תרע"ו נפל ר' נח למשכב. פגעה בו מחלת הדיזנטריה. כשהגיעו ימי ראש השנה ירד ממשכבו, התפלל עמנו תפלת מעריב וברך אותנו כולנו בשנה טובה, שנת חיים, שנת ברכה, לנו ולכל ישראל. תפלתו זו הייתה האחרונה.

"גופו אשר נרזה ונחלש מרב מאמצים וסבל, לא יכל לעמוד בפני המחלה וכוחו עזבו. הוא צנח על משכבו וידיו קמוצות ושרירי פניו דרוכים, כבשעת לכתו אחרי המחרשה. ערב יום הכיפורים לווינו את ר' נח לבית-עולמו. חזרנו הביתה מיותמים. לקח מאיתנו האיש אשר המתיק את חיינו ברוחו העליזה והיה לנו מעין נובע שמחת חיים, אמונה ורצון.

"ינטא-לאה שלו -בת זוגתו, אותה הלם מותו כרעם! בתוך חיי יום-יום הקשים משכה בעול לתומה. עתה כאלו פתאום נפקחו עיניה לראות מה פעל נח שלה ואל מה נשא נפשו. היא העמיסה עליה עבודה כפלים והשתדלה להיות ליתומיה גם אב גם אם, בהעלימה מהם את אבלה ואת מר רוחה. רק לעתים, בהתעטף עליה נפשה על בעל נעוריה אשר הלך ממנה בלא עת, תשב לאה על אבן גדולה אשר מאחורי ביתה ועיניה צופות דומם אל הגבעה הנשקפת נכחה. שם, תחת גל אבנים קטן שוכב נח".

13. בנות שונם בחצר הקואופרציה.

"....עם בוא איר נכנסנו לתקופת הקציר. לפנינו קמה שאלה חמורה, שאלת שמירת השדות. בשנים כתקונם היינו סובלים מצרת הלקט. המנהג העברי היפה, מצוות תורתנו הקדושה, על לקט, שכחה ופאה, נהפך לנו לרועץ.

"שנה שנה בזמן הקציר, היו נשי הבדווים מסביבות בית-שאן עוברות אלינו ומלקטות בשדותינו, אלא שהללו לא מצאו קורת רוח בלקט, כמשמעו והיו עוברות את גבול המקבל, ועל ידי כן גרמו לנו סכסוכים עם שכנינו הבדוים. כך היו הדברים נוהגים בשנים כתקונן. עתה הורע מצבנו שבעתיים. בתחנת עפולה התגוררו אנשי צבא תרכים רעבים למחצה. ובכפרים הסמוכים התהלכו ערבים מחסרי כל, כי נדלדלו כלם מתגרת המלחמה. עיני כל אלה היו לטושות לשדותינו המועטים, והאנשים מרי נפש".

14. רחל סלוצקי עם בתה, שולמית הבת הראשונה שנולדה בקואופרציה

16. 13 במאי 1913, לאחר חתימת הסכם שלום עם מנהיגי הבדואים בסביבת מרחביה. מימין: שמאי אלטשולר, על המדרגות האגרונום - שלמה דיק, ומשמאלו המהנדס וילהלם הקר

17. עם גילוי מחתרת ניל"י נודע למשטרה התורכית שחבריה עברו במרחביה. מיד יצאו שוטרים למקום. בתצלום: שוטרים בחיפוש בבניין המשק. מימין: וואלץ, מפקד הטייסת הגרמנית 304, אשר הייתה ליד מרחביה. משמאל משולם גפנר.

"...לפנות בוקר הקיצותי לקול צעקת שומר הלילה. מיהרתי החוצה ומיד נאסרתי על ידי אנשי הצבא שהקיפו את כל מרחביה, את הקואופרציה ואת המושב בבת אחת, על כל מבואיה ובתיה. שאלתי את אחד משוטרי נצרת, שבאו עם הצבא, לסיבת המעשה ואמר לי, כי פקדה היא מגבוה ומיד פנה לקצין הצבא והתריע בשמחה: 'האסיר הזה הוא מנהל החוה החקלאית'.

"העבירו אותנו, את כל הגברים, לבית-המלון שבמרחביה, שעמד בקצה הגבעה. כשהגענו לשם האיר הבוקר. ראיתי על הקרקע יושבים עשרות חברי עובדי הקואופרציה. כשנכנסתי אל הבית אמר לי הקצין: 'הממשלה אסרה מרגלים יהודים. אחד מהם יוסף לישנסקי, מסר לנו כי במרחביה נמצא מחסן של נשק אנגלי אתם נדרשים אפוא למסור את הנשק'. הסברתי לקצין את מהלך חיינו במרחביה כל שנות המלחמה והוכחתי לו כי עלילה זו אין לה כל יסוד.

"מעולם לא הכרתי איש בשם האמור. סיפרתי לו על עבודתנו לטובת הרשות התורכית כל ימי המלחמה, על עזרתנו לבתי החולים הצבאיים... פתאום הוא אמר 'חתום כי אתה אחראי, כי אין במושבתכם שום נשק אנגלי'. אמרתי: 'הנני נכון להישבע, כי לא אני ולא חברי במשקנו לא רכשו לנו נשק שלא ברשות הממשלה, אך לחתום לא אוכל. אנכי וחברי נמצאים זה כמה שעות במאסר וחושש אנכי מפני פרובוקציה, כי מי יודע מה עשו לנו בבתי הכפר'.

"'קום ונלך ונחפש בכל הבתים'. הלכנו שעות רצופות, חיפשנו בכל החורים ובכל הסדקים. התחלנו מבית המלון ועברנו מבית לבית. לא נמצא דבר. בצהריים עברנו לחצר הקואופרציה. גם פה נמשכו החפושים בקפדנות חמורה. אולם תחת נשק נמצאו מכתבי קרובים עם תמונותיהם בתלבושת צבאית מארצות מרכז ארופה: גרמניה ואוסטריה.

"התמונות האלה והמכתבים הכתובים גרמנית הרגיעו את הקצינים. כשהגענו לחדר עבודתי, הראיתי להם את תמונתו של פרנץ אופנהיימר. הראיתי להם גם את המכתבים אשר קיבלתי מאופנהיימר מברלין בעצם שנות המלחמה. הדבר עשה עליהם רשם כביר ומיד חדלו מן החפושים".

18. בחצר מרחביה, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, שלאחריה נתפרקה הקואופרציה. כעבור שנים מספר הגיעו למקום חלוצי השומר הצעיר והקימו את קיבוצם במקום. פרטים נוספים על קיבוץ מרחביה ויום הולדתו ה-80

• תודה לארכיון קיבוץ מרחביה בסיוע בהכנת הכתבה 
  

• לכל הכתבות במדור טיול לעבר