הכוח והאדם

1. לקצר את הפז"מ

מצוי: שירות חובה ארוך מדי ומיותר לחיילים רבים

רצוי: ליישם את המלצות ועדות הבדיקה בנושא, שהממשלה אימצה כבר ב־2006

קיצור שירות החובה נדון שוב ושוב בעשור האחרון בתוך צה"ל עצמו, ובכל פעם הגיעו לאותה מסקנה: חייבים לקצר את השירות באופן הדרגתי. למעשה, שני הגופים המרכזיים שהוקמו בידי הצבא והממשלה לבדיקת העניין המליצו על כך חד־משמעית.

ב־2003 זאת היתה ועדה בראשות האלוף במיל' גדעון שפר, שמינה ראש אכ"א דאז גיל רגב. עם חבריה נמנו מומחים אזרחיים וצבאיים כאחד, והיא עסקה בשאלה המפורשת "שירות החובה לאן". לאן שאל ראש אכ"א, והתשובה שקיבל היתה "לקיצור שירות החובה בשני שלבים", כשאחרי חמש שנים (כלומר ב־2008) יעמוד השירות על שנתיים בלבד. ועוד מעט נגיע למה שקרה - או יותר נכון, למה שלא קרה - עם המלצות ועדת שפר.

היום אומר שפר שצריך להתמקד בעיקר, והוא איך לשמר במערכת את האנשים הטובים באמת: "אסור לנו רק לרוץ כל הזמן אחרי אלה שמשתמטים ואלה שלא רוצים לשרת", הוא סבור, בניגוד לאופנה הנוכחית. "הבעיה העיקרית והדבר שעליו אנחנו צריכים לשים דגש הוא הדרך שבה אנחנו מטפלים באלה שכן משרתים בחובה ובקבע. לשמר את מי שכן תורמים".

צילום: אימג' בנק / Getty Images

לפי התפיסה הזאת, הכלל החשוב יותר שקבעה הוועדה בראשותו היה הצורך בשירות דיפרנציאלי, שבו אופי השירות מכתיב את משכו ואת התגמול ממנו: ג'ובניק ישרת שנתיים, תומך לחימה ישרת יותר וגם יקבל יותר, ולוחם ישרת שלוש שנים ויקבל משכורת של ממש על שנת השירות השלישית או חלק ממנה. חישובים כלכליים מדויקים הראו שהשיטה הדיפרנציאלית לא רק חוסכת למדינה כסף, אלא אפילו מייצרת רווח. אבל מסקנות הוועדה לא הגיעו מעולם לשלב ביצועי.

שנתיים חלפו וקמה ועדה נוספת לגיבוש המלצות לקיצור שירות החובה, הפעם ביוזמת הממשלה ובראשות מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, פרופ' אבי בן בסט. ראש הממשלה שקיבל לידיו את המסקנות היה אהוד אולמרט, יחד עם שר הביטחון שאול מופז. בוועדה ישבו האלוף משה קפלינסקי, החשב הכללי באוצר לשעבר ניר גלעד, היועצת המשפטית למערכת הביטחון צביה גרוס, ועוד שלל שמות בכירים מהאקדמיה ומהצבא. חבר נוסף היה הראל בלינדה, סגן הממונה על התקציבים באוצר, שתפקידו המרכזי היה לוודא שרעיונות הוועדה עולים בקנה אחד עם חסכנותו המובנית של משרד האוצר.

פרופ' בן בסט משוכנע גם היום שעבודת הוועדה היתה מקיפה ומדויקת. "חשבנו שצריך לשמור על האתוס של צבא העם ולא לעבור לצבא מקצועי", הוא אומר. "מבחינה פרקטית, המלחמות בישראל תכופות, ומצריכות צבא גדול בשעת חירום. אם לא יהיה חובה, לא יהיו גם מספיק מילואים. זה ההיגיון בשיטה הנוכחית, כמובן מעבר לפן הלאומי־חברתי".

לאחר עבודת שטח מקיפה הגישה ועדת בן בסט מסקנות ברורות: "יש לחתור להעמדת שירות החובה של גברים ונשים כאחד על שנתיים". היא הציעה מודל הדרגתי שלפיו בתחילה יקוצר השירות מ־36 ל־32 חודשים, ובהמשך ל־28 חודשים. המועד הראשון היה אמור לחול מגיוס יולי ואילך, והשני בשנת 2010, בכפוף ל"הרעה במצב הביטחון". בנוסף לכך אימצה הוועדה גם היא את המודל הדיפרנציאלי, וקראה לכך "גמול התמדה"; לא משכורת, בהתאם לרוח צבא העם, אלא מין בונוס ללוחמים ולתומכי לחימה - גברים ונשים - שמשרתים יותר. הרעיון היה להצמיד את התגמול לכסף שמשתכרים במשק צעירים בני 21־25, ולמעשה לפצות את החיילים הממשיכים כך שלא יראו את חבריהם מרוויחים יותר מהם. גמול התמדה מקסימלי ללוחם עמד בזמנו (2006) על כ־5,000 שקל. 

"השירות ארוך מדי וזה ברור לגמרי", ממשיך פרופ' בן בסט. "מוטל על הצעירים נטל כבד, וזה פוגע גם בצמיחה ובתוצר של המשק. הופיעו הרבה מומחים בוועדה, ויחד איתם בחנו את כל האיומים שמדינת ישראל ניצבת בפניהם - בטווח הקצר ובטווח הארוך. הרעיון היה לקצר את שירות החובה ולפצות את הצבא באמצעות התקציב. כלומר להציע תחליפים, טכנולוגיים ואחרים, לקיצור שירות החובה. הצבא זקוק ללוחמים ולתומכי לחימה, ופחות לחיילים בתחומים של מטה ושירותים. שם יש אלמנט של בזבוז, אבל בגלל האתוס של צבא העם והשוויוניות מגייסים גם אותם לשלוש שנים".

אז למה צריך את כולם? "לא צריך את כולם", מודה גם אל"מ במיל' אייל אפרתי, עד לפני שנה ראש ענף מדעי ההתנהגות בצה"ל ולמעשה היועץ הארגוני של הצבא. "לאורך זמן יהיה מאוד קשה להחזיק את כולם בשירות באורך שלוש שנים, בגלל השינויים בחברה הישראלית". גם אפרתי מאמץ את המודל הדיפרנציאלי כרצוי: "קרביים ישרתו שלוש שנים, אחרים שנתיים. בשנה שלא יהיו חיילים לא נחוצים ייחסך כסף לצבא, ובמקביל הם יעבדו במשק ויתרמו שם". זה למעשה חישוב כלכלי פשוט: העלויות לצבא של כל אותם חיילים מיותרים ייחסכו, ואלה יתחילו לעבוד במשק ולהכניס כסף ומיסים למדינת ישראל.

מי יהיו החיילים שימשיכו ומי ישוחררו? על פי המודל של בן בסט, ההחלטה הזאת לא תהיה בידי החיילים עצמם. "יש כאן אפליה בכפייה", הוא מודה, "כי אורך השירות לא נתון לבחירתו של החייל, אלא הצבא יכריע מי ישרת יותר". אגב, את סידורי השירות הייחודיים של ישיבות ההסדר או הנח"ל המליצה הוועדה לבטל: שירות חובה באורך אחיד לכולם.

לדברי ראש אכ"א היוצא, האלוף אלעזר שטרן, יישום המודל דלעיל לא מסובך בכלל. "שירות דיפרנציאלי מתוגמל אפשר לעשות כבר מחר בבוקר", הוא פוסק. "רק צריך שהאוצר יהיה מוכן לתגמל את החיילים שנותנים יותר". שטרן גם הוא תומך בביטול המסלולים הייחודיים כמו הנח"ל. "לדעתי אין נח"ל אמיתי היום", הוא אומר. "חיילים עם פרופיל קרבי לא צריכים להיות חצי מהשירות בתל אביב, בירושלים או בשוהם".

גם אל"מ במיל' ציקי סלע, לשעבר ראש מינהל תחום כוח אדם באכ"א, מצייר תמונה עגומה למדי: "יש היום עודפים בלתי נסבלים בהרבה יחידות עורפיות, של חיילים שלא בא להם לשרת או שלא יכולים לשרת. מדובר באלפים. כל חיילי המינהלה והמעטפת, שמשבצים אותם כעודף בכל יחידה עורפית. הייתי לוקח את כולם ומציב אותם בשירות אזרחי".

בפברואר 2006 אימצה הממשלה את המלצות ועדת בן בסט, והחליטה לקצר את שירות החובה באופן מדורג משלוש שנים לשנתיים וארבעה חודשים. אלא שלא חלף הרבה זמן עד שבוטל הקיצור - וכאן צריך לחזור לסייג "בכפוף להרעה בתנאי הביטחון". ההרעה הגיעה בצורת מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006. בעקבות המלחמה ההיא קיבלו כל המעורבים בדבר רגליים קרות, ובהחלטת הממשלה מאותה שנה נאמר ש"בשל המצב הביטחוני והצרכים הדחופים שצה"ל ומערכת הביטחון נדרשים להתמודד עימם, לא ניתן לעת הזאת ליישם את עקרונות דו"ח הוועדה האמורה בשנים הקרובות. על כן הוחלט להאריך בשלב זה את תוקף הוראת השעה, המחייבת את הגברים בשלוש שנות שירות מלאות".

פרופ' בן בסט חושב עד היום שמדובר בטעות היסטורית: "מי שקורא את דו"ח ועדת וינוגרד רואה שהכשל במלחמה לא היה בשל מחסור בחיילים. הכשלים היו ניהוליים". ב־2007 הוא הופיע בוועדה שלישית שדנה בעניין, ועדת ברודט שעסקה בתקציב מערכת הביטחון, וניסה לשכנע בכך את חבריה. אבל בוועדה החליטו להמשיך בהקפאת התוכנית לעוד כמה שנים, למרות שהביעו בה תמיכה עקרונית.

אל"מ במיל' אפרתי רואה בכך קרב לכל דבר, שיקבע במידה רבה את עתידו של צה"ל. "את הקרב על המילואמניקים הפסדנו", הוא אומר, "כי פעם כולם היו באים, ועכשיו כבר לא. אפשר לראות את זה בסיסמה שנטבעה, 'הטובים למילואים'. אם רק הטובים באים, סימן שהשאר נשארו בבית. את הקרב על משרתי הקבע, התנאים שלהם והפנסיה אנחנו כבר מנהלים. את הקרב השלישי, על מודל שירות החובה, חייבים להתחיל עכשיו, למען העתיד. האתגר האמיתי של צה"ל הוא להחזיק את האנשים המתאימים שהוא צריך".

2. לחתוך את הקצינים

מצוי: עודף בקציני מטה ושירותים

רצוי: קיצוץ מסיבי

למה צה"ל צריך כל כך הרבה קצינים כלכלנים, רופאי שיניים או עורכי דין? את השאלה הזאת הפנינו לכמה מאנשי אכ"א. רובם הודו שאמנם לא ממש צריך, אבל דרגת הקצונה היא המתנה היחידה שצה"ל יכול לתת לאלה שהחליטו להישאר ולתרום. האלוף שטרן מסביר ש"כשאתה רוצה למשוך אדם טוב

 לשירות ארוך, הקצונה היא חלק מהתגמול. הדבר החשוב הוא להביא קצינים למצב של חתימה שנייה, אחרי השנה הראשונה, ולהביא את הטובים ביותר. לא רק את אלה שמוכנים". במקביל אפשר בהחלט להבין למה קשה לקצץ באנשים טובים כל כך, שהם בעצם העילית שיש לחברה הישראלית להציע. "כל קציני צה"ל הם משלושת העשירונים העליונים באיכות כוח האדם המתגייס לצה"ל", אומר האלוף במיל' שפר. "אנחנו מייצרים מדרגת איכות גבוהה".

הדברים האלה יכולים להסביר למה בצה"ל לא ששים לדון בסוגיה הבעייתית הזאת בפומבי, למרות שבעבר היו בעניינה דיונים פנימיים לא מעטים. קצינים בכירים ששאלנו לדעתם אמרו לנו "על זה אנחנו לא רוצים לדבר"; רובם לא רוצים לצאת נגד המערכת מייצרת־הקצינים, שחלקם עדיין מרוויחים ממנה את פת לחמם. מי שכן העז, ופירסם את זה לאחרונה במאמר ב"צבא ואסטרטגיה", הוא אל"מ יובל בזק, לשעבר ראש מחלקת תורת לחימה במטה הכללי. והוא שם את האצבע ישר על הפצע המדמם.

צה"ל מכשיר בכל שנה כמה אלפי קצינים. רובם הגדול יבצעו תפקיד או שניים בטרם ישתחררו, בגלל המודל שלפיו החתימה שלהם היא רק לשנה אחת נוספת. את מה שנוצר מכנה אל"מ בזק "היפר־ונטילציה של צה"ל": הצבא יוצא מדעתו במירוץ מתמיד להכשרת קצינים ולמילוי התקנים, למרות שברובם המכריע לא ייעשה שימוש והם לא יהפכו לחלק משדרת הפיקוד העתידית. בזק מסיק ש"על קברניטי הצבא לחתור לשינוי האתוס שהשתרש בצה"ל, שלפיו כל מי שיכול ורוצה צריך להיות קצין". בהקשר זה הוא מזכיר את התבטאותו בעבר של מפקד בה"ד 1, אל"מ אהרון חליווה, שאמר כי כל מי שמתאים לצאת לקורס קצינים ולא עושה זאת הוא "פושע". ההפך, טוען בזק: הקצינים בצבא העתידי צריכים להשתייך למועדון איכותי, רק הרבה יותר קטן.

בצה"ל מודעים לכך שהקצינים־לרגע הם בעיה בטווח הארוך והמערכתי. "במסגרת תפקידי הארכתי את משך החתימה על שירות קבע", מספר האלוף במיל' שפר. "היות שהרבה חתמו על שנה ושנתיים, שינינו את זה ככה שבתפקידים המקצועיים יחתמו לשלוש־ארבע שנים, ובמקומות מסוימים אפילו יותר".

אל"מ במיל' אפרתי פוסק ש"צה"ל לא צריך היקף גדול כל כך של קצונה כמו שיש היום. הוא זקוק לקציני הסדיר לשתי מטרות: לייצר את קצונת הקבע שלו, שהיא שדרת הפיקוד העתידית, ולצורך המשרות הקרביות בדרגות שמפעילות כוח כמו מ"מ, מ"פ וכדומה. העודף בקצונה הזוטרה נובע מקציני המטה - קבוצה שהתפתחה בצורה כמעט בלתי נשלטת בגלל חולשה של תיקנון עודף. כל גוף שיכול להעסיק קצונה לא ירצה לאבד את זה. שפע הקצינים בתורו מייצר אינפלציה, כלומר מוריד את ערך הדרגה".

אלא שעודף קצינים, כמו כל אינפלציה, הוא מצב מזיק ואולי גם מסוכן בטווח הארוך. אחד הספרים שכל קצין בצה"ל אמור להכיר הוא "משבר בפיקוד", שכתבו החוקרים גבריאל וסאואג' על מלחמת וייטנאם - או יותר נכון, על הכישלון המתמשך והקולוסאלי של צבא ארצות הברית במלחמה ההיא. והמסקנה שלהם היתה חותכת: איכות הפיקוד האמריקאי היתה גורם מרכזי בכישלון. קצינים של נייר, שלא היה להם מושג, הורידו את מעמד הקצונה כולו למטה. במקום לייצר קצינים קרביים בפינצטה איכותית, להפוך את המעמד לייחודי ולגרום לפקודיהם

 להעריך אותם, נפלטו לשטח שלל בוגרי אקדמיות ובתי ספר צבאיים, שעצם הכמות שלהם העידה על האיכות הירודה שלהם מבחינה קרבית. והמקום שבו הדבר הזה מוכח באופן הברור ביותר הוא מלחמה: כשהתותחים יורים, התעודה הממוסגרת מ"ווסט פוינט" נופלת מהקיר ומתנפצת.

אבל אצלנו צה"ל הוא צבא העם, ולכן יש לו גם מבחר מטרות אחרות כמו כור היתוך חברתי, מוסד חינוכי וכך הלאה. הבעיה מתחילה ברגע שהנתק בין המילים "קצין" ו"קרבי" מתחיל להיות מוגזם: בסופו של דבר מישהו צריך לצאת החוצה ולהוביל חיילים לקרב - ואלה הקצינים שצה"ל צריך באמת, גם אם לא נעים לו לומר זאת בפה מלא.

"קצינים לא מעטים עוסקים בעבודה פקידותית, והתוצאה היא שמעמד הקצונה נשחק", אומר אפרתי. "לא כל מש"קית צריכה להיות 'קצינת קישור'. צריך להגדיר מחדש את היקף התפקיד, אחרת מייצרים תעשייה שלמה של כוח אדם מיותר לקצונה".

אז מה לעשות? אל"מ בזק ממליץ במחקרו על צעד אחד מרכזי: קיצוץ דרסטי במספר הקצינים. את זה יהיה אפשר לעשות על ידי אזרוח מערכים שונים בצבא, כינון מחודש של מערך נגדים ואזרחים, והארכת חתימת הקבע לשלוש־ארבע שנים כחובה לכל מסיימי בה"ד 1.

3. לגייס את החרדים

מצוי: ירידה בכמות המועמדים המתאימים לשירות

רצוי: יצירת מודל גיוס חדש בשיתוף המערכת הפוליטית

רק לפני שבע שנים, בשנת 2003, התגייסו לצה"ל 80 אחוז מתוך מה שמכונה "פוטנציאל הגיוס" בקרב בני ה־18 (הכוונה לגברים בלבד, אצל הנשים המספרים נמוכים הרבה יותר). בשנת 2009 כבר התגייסו רק 74 אחוז, כלומר מינוס שישה אחוזים תוך שש שנים. הזינוק המרכזי בקרב הגברים שאינם מתגייסים הוא בקטגוריה שמוגדרת "תורתו אומנותו", כלומר חרדים ודתיים: 4.9% בלבד ב־1991, לעומת 10.9% בשנת 2008. על פי ההערכה הצה"לית הרשמית, התחזית ל־2012 עומדת כעת על 12.8%.

המספרים האלה הם הסיבה העיקרית לכך שההמלצות בסעיפים הקודמים - על קיצור שירות החובה וביטול תקני קצונה מיותרים - לא יושמו מעולם. בצבא חוששים מכל שינוי שמשמעותו קיצוץ, כי זה עלול לומר גם פגיעה מהותית ביכולות לקראת העימות הצבאי הבא.

"האיום הכי גדול על צה"ל הוא צה"ל בינוני", אומר האלוף במיל' גדעון שפר. "היות שהמדינה שלנו לא משתנה באופן מהותי, וההישענות שלה על ההרתעה ממשיכה להיות דאגתנו האמיתית, אנחנו לא יכולים לוותר על ממד האיכות. אבל

 מרגישים את הפיחות לאורך השנים: יש אוכלוסיות רבות, כמו החרדים, שלא משרתות. רק כ־50 אחוז נושאים בנטל השירות, ובמילואים רק אחוזים קטנים

 משתתפים. הדרך שבה אנחנו מטפלים במשרתים צריכה כל הזמן להשתפר".

וזה בעצם הפרדוקס בחברה הישראלית: זה לא שיש פחות בני 18 מדי שנה; להפך, יש יותר ויותר. הבעיה היא שבגלל שינויים חברתיים, אחוז המשרתים בצה"ל מסך המועמדים האפשריים לעשות זאת יורד בכל שנה.

שפר מצייר תמונה שצפויה להחמיר בעתיד. "24 אחוז מהילדים שלומדים עכשיו בכיתה א' במדינת ישראל הם חרדים, ובשנת 2022 הם מן הסתם לא יתגייסו. הכל השתנה. החברה הישראלית הפכה מחברה בהקמה ב־1948 לחברה שמתחילה להתבסס על דגשים אחרים. הצבא צריך לבלוע את השינויים ולהכיל אותם כך שאיכות הנשארים אצלו תהיה הכי גבוהה שאפשר".

אל"מ במיל' אפרתי מסכים. "החברה הישראלית עברה מהפך, מרפובליקנית לליברלית. הצבא כבר לא במרכז. כדי שצה"ל יקבל היום את מה שהוא צריך, הוא צריך להתאמץ יותר. בגלל זה הוא נלחם על כל מלש"ב. אבל ככל שהזמן יעבור, זה רק יהיה קשה יותר".

וכנראה שהוא צודק. הנתונים שמצא פרופ' סטיוארט כהן ממכון בגין־סאדאת ופורסמו במאמר בשנת 2007 מלמדים כי ב־1980 לא שירתו בצה"ל 12.1% מכל מחזור של גברים; ב־1990 צמח המספר ל־16.6%; ועכשיו אנחנו מדברים על חציית רף 25 האחוזים, כלומר אחד מכל ארבעה לא מתגייס. בקרב הבנות עומדים המספרים על כ־40% בכל מחזור שלא יגיעו לשרת. פענוח המספרים מלמד שראשית, אחוז החרדים בחברה הישראלית נמצא בעלייה. שנית, יותר ויותר מועמדים נדחים בגלל מה שנקרא "חוסר התאמה", שמשמעותו בדרך כלל בעיות פסיכולוגיות. שלישית, מיעוט הלא־מתגייסים נובע מבעיות רפואיות וכמובן מהשתמטות. אבל מה זה בעצם השתמטות?

האלוף אלעזר שטרן אומר ש"זה לא השתמטות, זה בעצם התחפשות. התחפשות לאי־שירות, ממניעים גופניים או נפשיים. הנושא של קבלת פטור מסיבות רפואיות הפך לקלות בלתי נסבלת. הגידול הבעייתי הוא במה שמוגדר 'אי התאמה', כלומר שחרור בנסיבות פסיכולוגיות. החבר'ה של היום מאוד מתוחכמים, הם מוצאים דרכים. והם מסתכלים טוב טוב על מפורסמים שעשו את זה".

שטרן נזכר בתקופתו ב"בר רפאלי, שעשתה לנו תרגיל חתונה", וגם באייל גולן, שהוציא פטור ממילואים בגלל "חוסר ההתאמה" המפורסם - ורק בעקבות מאבק עיקש מולו (שכלל ביטול הופעה מול עובדי משרד הביטחון) הגיע לבקו"ם וחויל מחדש. "אני מניח שגם לראש אכ"א הנוכחי יש בעיות דומות", אומר שטרן, ומדגיש כי "המאבק נגד ההשתמטות חשוב לא רק לצבא, אלא בעיקר לחברה".

בנושא הזה טוען פרופ' כהן שאין זינוק במספר המשתמטים, שנותר שולי יחסית לכלל הבלתי מתגייסים. אז למה מכריזים מלחמה בהשתמטות? לדברי כהן, כי הרבה יותר קשה לעמוד מול החברה הישראלית ולומר את האמת: שהבעיה היא לא השתמטות או אפילו ההצדקה החברתית שלה. הבעיה היא פני החברה הישראלית. העובדה שהדיל הבן־גוריוני עם החרדים מביא בפועל לפטור של עשרות אלפים היא חור בהגנה שלנו. העובדה שקל כל כך לנשים לקבל פטור בגלל דתיות מזויפת היא חור בהגנה שלנו. והעובדה שצה"ל מעדיף - ממניעים של חשש וקיבעון - שלא להתמודד עם מגזרים שלמים שיעשו לו בעיות, זה כבר בור משמעותי שרק הולך ומעמיק.

פרופ' כהן טוען במאמרו שמדובר בעצם ברוטינה הישנה והטובה של הצבא: "במקום לנקוט את הצעדים הנדרשים בדחיפות כדי לעצב מחדש את מבנה הכוח שלו ולערוך אותו בהתאם לצרכים המורכבים של שדה הקרב הנוכחי, מעדיף צה"ל לזעוק 'זאב, זאב', ולהכביד על מצפונה של החברה האזרחית". עוד הוא כותב ש"לא יהיה זה מפתיע אם עד מהרה יתחיל צה"ל לדרוש תקציבים גדולים יותר, כדי שיוכל להקדיש יותר משאבים למסעות גיוס בבתי הספר ובשכונות - והכל כדי לתקן את הנוער הישראלי הכושל, כביכול".

המאמר של פרופ' כהן פורסם כאמור ב־2007. ומה קרה מאז? כל מי שאמר "צה"ל שלח קצינים כדי לתקן את הנוער הישראלי הכושל בבתי הספר" - צדק. הפעילויות האלה עוררו מחלוקת שהגיעה לשיאה ב"פרשת דגני", שבה אסר בשנה החולפת מנהל הגימנסיה בתל אביב, פרופ' זאב דגני, על כניסתם של קצינים לבית הספר כחלק מפרויקט "דרך ערך" בטענה ש"מקומם של הקצינים בצבא, ושל המחנכים בכיתה".

האלוף שטרן, שהותקף בזמנו על כך שהאשים את התל אביבים על אחוזי הגיוס הנמוכים שלהם לקרבי ובכלל, משוכנע שהפעילות בבתי הספר חיונית, כמו גם העברת נתוני הגיוס של כל תיכון לכל ראש רשות בארץ (כפי שעושה צה"ל בשנים האחרונות במטרה לתמרץ את המנהלים). "אם יכולתי למדוד בכל בית ספר כמה מתלמידיו עוזרים לחברים, מסייעים לחלשים או לקשישים, הייתי יכול לוותר על המדד של גיוס לצבא", אומר שטרן, ומסביר: "לא תמצאו בית ספר שבו יש תרומה חברתית גבוהה ולעומת זאת אחוז נמוך של שירות איכותי בצה"ל. זה תמיד הולך ביחד".

מומחים מסכימים שהדימוי של צה"ל בקרב הרוב המכריע של בני הנוער נותר גבוה, בעיקר בכל הקשור לתפקידים קרביים ולשירות בקו האש. הבעיה היא שמספר בני הנוער הגדלים על האתוס הצה"לי הולך ומתמעט. האלוף במיל' שפר רומז לפיתרון הנחוץ: "החברה הישראלית צריכה לדעת איך להתמודד עם האוכלוסייה הדתית־חרדית, שהייתי רוצה לראות אותה מתגייסת. אי השירות שלהם הוא לא בעיה של צה"ל, אלא של המדינה שמאפשרת את זה". גם שטרן משוכנע ש"זה תלוי לחלוטין במערכת הפוליטית". לדבריו הוא מנסה בימים אלה לקדם תוכנית יחד עם גורמים במערכת הפוליטית, במטרה לעודד שירות חרדים בצה"ל.

ויש מקום לעוד רעיונות יצירתיים, למשל שני מסלולי חובה - צבאי ואזרחי. "אחרי 62 שנה הגיע הזמן לעשות דיון עומק בנושא שירות אזרחי לכולם", אומר אל"מ ציקי סלע. "מדינת ישראל חייבת לעשות תוכנית לאומית אמיתית שאומרת שירות לכל. כולל מיעוטים וחרדים. במהלך התפקיד שלי עברתי בין מלש"בים, דיברתי עם מתגייסים. חלקם אומרים, 'בשביל מה אני צריך להתגייס? מה זה נותן לי?'. אתה רואה את אחוזי המתגייסים שהולכים וקטנים ויודע שככה זה לא יוכל להימשך. בעוד 20 שנה אנשים לא יסכימו להתגייס בצורה כזאת, הכל יתפרק ויהפוך לצבא מקצועי. וצבא מקצועי יגרום למדינה לנזק בלתי הפיך". 

• איך ייראה שדה הקרב העתידי של צה"ל? קראו את הכתבה השנייה בסדרה בגיליון יוני של בלייזר