פטמות בחלונות הראווה
עם התרחבות שוק האופנה, בובות חלון ראווה שנבראו בצלמנו מקיפות אותנו מכל עבר והן מושכות ומפחידות בו זמנית. שאלנו מעצבי חלונות ראווה ואספן אחד, למה משתמשים בהן גם בעידן הטכנולוגי ומהו סוד קסמן, ובדקנו האם בעת האחרונה הן הפכו למיניות מדי, או שהן תמיד לחצו על הכפתור הזה
"בלי תצוגה של בובות בחלון הראווה, הסוחר ישקע בתהום הנשייה", כתב במאה ה-19 ליימן פרנק באום, מחבר הקוסם מארץ עוץ. "העולם העסוק יחלוף על פניו וישכח אותו, והוא יוותר עם עצמו, רק כדי להתכסות באבק, לתפקד כצמח, או להיכשל באופן מביש". באום ערך ב-1898 מגזין שיווק שעסק בבובות תצוגה. הוא הוקסם מהן, ואף חיבר ספר הדן בחשיבות הבובות במשיכת לקוחות. שנתיים אחרי כן, יצא לאור הקוסם מארץ עוץ, שיותר מדמות אחת בו מהדהדת את בובות חלונות הראווה של התקופה, שהיו עשויות עץ, פח ושעווה.
מאז, הבובות הללו, שהחלו את דרכן כסייעניות בהצגת בגדים עוד בימי הפרעונים, עברו גלגולים רבים. בימי הביניים, מלכים שלחו אותן, עמוסות במלבושים, כדי לבשר למלכים אחרים על האופנה המקומית. ב-1870 הוצגה בצרפת הבובה הראשונה שדמתה בפרופורציות שלה לדמות אדם אמיתי. במקביל, עם התפשטות החשמל וייצור משטחי זכוכית גדולים - הפכו כפילותיה לבנות בית בחלונות של חנויות. בעבר תחלואיהן היו רבים: שבירותן הרבה, משקלן העצום (150 קילו), והחשמל שנהג להמס אותן בטפטוף איטי. אבל הבעיה ה"חמורה" מכל תמיד היתה חצייתן את קו הגבול הדק בין אנושיות מפתה לבובתיות מפתה לא פחות.
בובות עם פטמות זקורות - טרנד ברזילאי
בתחילת המאה ה-20 היו ערים שחוקקו תקנות שכפו על הבובות צניעות. לפי חוק, אסור היה להחליף את מחלצותיהן מבלי להחשיך או לכסות את החלון. בובות גברים נתקלו בחשדנות, שכן גינדור שוייך לנשיות. עד היום, אזור החלציים של הבובות מטושטש. ועם זאת, גם היום, בובות נשיות, 1.80-1.75 מ' של פייברגלאס ושלמות גופנית, יכולות לעורר פרובוקציה. ולראייה, צרכנית ישראלית אחת, פנתה ל-ynet בטרוניה: "שמתי לב שלבובות בחלונות הראווה יש פתאום פטמות זקורות", טענה. "אני לא זוכרת שפעם היו להן פטמות בכלל".
מהיכן צצו הפטמות? (צילום: אבישג שאר ישוב)
האם זה נכון? "הפטמות הזקורות הן אכן תופעה של השנים האחרונות. זה טרנד ברזילאי קצת סקסיסטי", אומר מיכאל כודדי, העוסק בעיצוב חלונות ראווה ומיצוב חזותי, ומשמש כמעצב חלונות הראווה של נעמה בצלאל. "הן מיוצרות לרוב בסין ובאיטליה. יש אפילו בובות עם פושאפ ואחרות שלכאורה מנותחות בחזה ובשפתיים. גם זו אופנה שמגיעה מברזיל, מדינה עם אחוזי ניתוחים פלסטיים גבוהים.
"לכן, כשאת משתמשת בבובות, את צריכה לשאול עצמך מהו המותג ומי קהל היעד שלו. אם את מכוונת לקהל קלאסי וסולידי - לא תשתמשי בבובות עם פטמות. אם קהל היעד דווקא צעיר מאוד וטרנדי מאוד, אז תלכי על פטמות, ועל בובות שנראות כה חיות, עד שאדם יכול להתנגש בזכוכית מרוב שהן נראות אמיתיות".
באחת מרשתות האופנה הגדולות אמרו לנו: "אם אנחנו רואים אצל היבואן בובות בתנוחות מגרות, אנחנו מפנים להן את הגב. כל הנושא של הפטמות מתאים להלבשה תחתונה. אצלנו הבובות חייבות להגיע עם פנים אנושיות, ליצור קשר רגשי, לשדר משהו מאוד נקי, ושיהיה להן קשר לתפאורה ולחלל. בובה לא אמורה להרתיע".
בשנות ה-60 הן דמו לטוויגי. בשנות ה-80 הן קוצרו בראש
הלכנו לבדוק את שכיחות הפטמות. ואכן, בחנות בגרנד קניון בחיפה גילינו לא סתם פטמות אלא גם חזה מסולקן. בחנות Display בת"א, מוכרים בובות לרשתות וחנויות אופנה. בחדר התצוגה שלהם אפשר למצוא את רוב סוגי הבובות, שמוצגות בשלמותן אבל נמכרות בחתיכות, וחלקן ניחנות בתכונות הסקסיות שדוסקסו לעיל.
בין היתר אפשר למצוא שם, ביוסט (בובת חייטים) של ילד ב-150 שקל; טורסו של אישה מפלסטיק ב-250 שקל; טורסו גבר מכרום ב-520 שקל; בובות ריאליסטיות ב-1,200-750 שקל, עם איפור וריסים ובובות מבריקות עם ראשי ביצה ב1,400-1,000 שקל, תוצרת סין וטאיוואן. בובות איטלקיות מפייברגלאס, אנושיות להדהים, עולות שם 2,600 שקל, ורשת גדולה תייבא גם בובות ב-5,000 שקל. עוד במלאי: בובות אבסטרקטיות, ללא פרצוף וללא ראש, ובובות מולאטיות ושחורות עם שיער מפונפן. בארה"ב אפשר לראות בחלונות דמויות היספניות וסיניות, ובשוּק יש גם בובות מטאליות ופסיכדליות, בובות גמישות, בובות ממוחזרות ואפילו בובות בוגרות - קוּגריות לכל דבר ועיקר. שכן יופי ונעורים הן הרִתמה והמושכות של מכירות הבובות.
לטענתו של כודדי, ישראל היא מיצג של ארכיאולוגיה אורבנית כשזה מגיע לבובות. "בישראל אפשר למצוא בובות מכל התקופות", הוא מסביר "אם תלכי למשל לאורך קינג ג'ורג' תראי בליל אחד גדול של אופנות משנות ה-70 ועד היום".
מסתבר שלכל עשור יש את הבובות שלו. בשנות ה-60 הבובות דמו לטוויגי עם אישיות, עיניים וריסים ענקיים, וגוף פצפון. בשנות ה-70 שלט המראה חסר החזייה, שנות ה-80 הציגו את המראה הפמיניסטי הקשוח, כמו גם בובות צבעוניות ובובות חסרות ראש - כדי שלא להרתיע את האמריקאי שמוצאו האתני התגוון. בשנות ה-90, הגיע זמנו של המראה המרוכך הריאליסטי ולעיתים הרזה מדי, ובשנות האלפיים: המראה החייזרי והמראה האתלטי. כך או כך, בובות עוצבו לפי מה שנחשב באותה תקופה המראה האידיאלי.
"טרנד הבובות עם הפטמות, הזקורות והלא זקורות, שייך לגל הריאליסטי", מסביר כודדי. "בובות ריאליסטיות אפשר למצוא בחלונות הראווה של רשתות כזארה, שמשקיעות השקעה מטורפת בכל מה שקשור לסטיילינג של בובות. זה טרנד עולמי: תשומת לב אדירה מוקדשת לנעליים, איפור, פאות, תספורות. ברנואר, שלחו את מעצבי חלונות הראווה לקורס אצל ספרים".
"זה לא פטיש, זה אוסף"
איך בכלל מגיעות הבובות לחלונות? בגלל כניסת החברות הבינלאומיות לישראל, הבינו בעשור האחרון שכדאי להשקיע כמוהן פעם בעונה בדקורציה מושקעת, ובמהלך העונה להחליף לבובות רק את הביגוד והסטיילינג. בחלון ראווה של 5 מ' יוצבו בדרך כלל בין 2 ל-4 בובות. טרם הצבתן, מעצב חלונות הראווה מכין פיילוט, בסיעור מוחות עם הסטייליסט, מעצבי האופנה, ומחלקת השיווק של הרשת. מי שאחראי על הוצאת התוכנית, הלא פשוטה פיזית, לפועל, במאות חלונות ראווה, הוא צוות הויז'ואל דיספליי.
מי שהיה חבר בצוות כזה, הוא עדי ויידה, מעצב חלונות ראווה ואספן. "מאז ומעולם הייתי סוג של אספן", הוא מספר. "אני פונה לחנויות בסגירה ומוצא שם מציאות: בובה שעולה אלפי שקלים נמכרת כחדשה ב-500 שקל. יש לי בובות בנות אי אלו שנים".
מאז פיגמליון, אנשים יצרו קשר מיוחד עם בובות בגודל אנושי. הצייר אוסקר קוקושקה ביקש שייצרו בובה בדמותה של אלמה מאהלר, אהובתו הנכזבת ואהובתם של רבים אחרים, ופיתח אליה אובססיה לא קלה. וישנו סיפורם של לסטר גאבה, יצרן סבון, וסינתיה, הבובה שיצר. בסוף שנות ה-30 הוא הסתובב איתה במפגשי החברה הגבוהה בניו יורק ועיצובה פרץ דרך למעצבי בובות אמריקניים. היא תוכננה לפי חיטוביה של דוגמנית ידועה, ונראתה יפהפיה ונצחית. אבל סינתיה פגשה את מותה בעת שהחליקה מכיסא בסלון יופי והתנפצה לעשרות חתיכות.
קשר רגשי לבובות יכל להיווצר גם בן רגע. סלבדור דאלי עיצב פעם חלון ראווה לחנות בונוויט טלר בשדרה החמישית בניו יורק. החלון היה פרובוקטיבי מדי לאנשי התקופה. במרכזו הציב אמבטיה בעלת רגלי חיה, שמולאה במים בוציים ונרקיסי ביצה, ועשרות זרועות בובה בצבצו ממנה. כל זרוע אחזה בראי ששיקף בובת תצוגה ש"עמדה" להיכנס לאמבטיה. גופה העירום כוסה בנוצות תרנגולת, שערה הבלונדיני הארוך שרץ חרקים מלאכותיים ודמעות אדומות הכתימו את פני החרסינה שלה. הקונים עוררו מהומה והבובה הוסרה. דאלי בתגובה, השליך את האמבטיה דרך חלון הראווה, הישר לשדרה.
"אנשים חושבים שזה פֶטיש, זה לא", מצטדק ויידה. "זה אוסף. לדעתי בובות תמיד היו סקסיות, כי יש לי גם בובות עם פטמות שעטרתן צבועה. הן תמיד משחק בין האמיתי לבובתי. אני מעדיף בובות מאירופה כי אלה מסין הן לרוב שעטנזים של חלקים, ומשהו בפרופורציות מתפקשש. אני גם לא אוהב בובות עם פירסינג ושיער כחול, כמו שהיו פעם לרשת ג'ינסים ידועה".
ויידה, שעובד, בין היתר, עבור ZIP ומעצב בעצמו את כל חלונות הרשת, ואחראי לתערוכה הנודדת "Window Shoping", בקניון רננים, לא מוכן לעבוד על חלון ראווה בלי שתוצב בו בובה."זה כלי שיווקי ומכירתי לא יקר שעובד מדהים", הוא טוען. אני יכול לשדר המון מסרים דרך חלון ראווה שהוא כרטיס הביקור של החנות. אבל אני משוחד לגמרי, כי אני פריק של חלונות ראווה מאז ילדוּת. בגיל 5 עיצבתי לראשונה חלון, בגיל 13 סחבתי את ההורים שלי בחופשת החנוכה לרחוב סלמה, לראות מאיפה קונים בובות של חלונות ראווה. אני שמח שהגשתי את החלום שלי, במובן הישראלי כמובן, לא הניו יורקי".
גם אנשים שאינם אתה מגלים סקרנות כלפי הבובות האלה?
"כן. אנשים נוגעים המון בבובות. הם מסוקרנים מהגוף שלהן, והבגדים הם רק תירוץ לגעת בו. בתור אספן יוצא לי מדי פעם להסתובב ברחוב עם בובה עירומה, ואי אפשר להימנע מאחיזה קצת אינטימית. אנשים שאלו אותי: 'למה אתה תופס אותה ככה, זה לא נראה טוב'. פעם מישהי עצרה אותי ואמרה לי 'אח, זאת אהבה אמיתית'. במקרה הפסיכי שלי היא לא כל כך טעתה, אני מחובר אליהן קשות. רובוטים או מסכים אינטראקטיביים בחיים לא יחליפו אותן. בובות הן משהו שהוא על זמני. אין להן תחליף".
למה בובה? בגלל ההזדהות
מדוע אין להן תחליף? הרי ברשת כמו פוקס, החנות היא חלון הראווה, ופוסטרים ענקיים סביב לה, ואין בובה אחת לרפואה. בקסטרו למשל, מקרינים את הפרסומות של החברה על מסך, לצד בובות מסוגננות לעילא. מדוע לא להסתפק במסכים עם דוגמניות, או בתצוגת בגדים פשוטה?
"האינסטינקט שלנו כבני אדם הוא להזדהות עם בגד שאת רואה על דמות דמויית אדם, שהיא תלת מימדית", אומר מיכאל כודדי. "משהו חי, לא אבסטרקטי. משהו שאת יכולה לגעת בו ולמשש. טופשופ עברה בשלב מסוים לפוסטרים בלבד וזה לא עבד. כשאת רואה בגד על בובה, הסיכויים שתידלקי עליו גדולים יותר. חברה יכולה לעשות קמפיין מוצלח, אבל כשתגיעי לקניון, תראי חלונות ראווה מכל עבר שהם גירויים הרבה יותר מיידיים. לכן גם בנקודת המכירה חברה צריכה להמשיך לחשוף את הקונה לגירויים, וגירויים הם חלונות ראווה. ובמרכז חלון הראווה - ניצבת הבובה".
לפי לבנת אליהו, מעצבת חלונות הראווה של טאגוומן ו-H&O, הבובות משקפות בני אדם ולכן הן מפיקות מהם רגש. "בובות ראווה מייצגות אופנה", היא אומרת ומנמקת: "הנה, מגמת הסיליקון והסקסיות בקרב הבובות נחלשת, בגלל שהטרנד הזה נחלש אצל בני האדם. מה שכן נפוץ עכשיו זה בובות חיות ואנושיות בפוזיציות קצת לא קונבנציונליות שמושכות את העין. הן הפכו למאוד ורסטיליות, חלקן אפילו הייטקיסטיות ועדיין המטרה היא ליצור הזדהות. זו הפלטפורמה הטובה ביותר להציג טוטאל לוק בחנות".
לפעמים ההדזהות הופכת לקנאה. הן מושלמות מדי.
"יש בובות שמתאימות לאופנה לנשים מלאות. בארץ יש פחות כאלה. אבל כשאת מוכרת בגדים החל ממידה 40, את לא יכולה לשים בובה שהמידה שלה 36 כי תצטרכי להדק את הבגד עם סיכות מאחורה וזה סוג של הטעיה. אבל זה נכון שהבובות תמיד ייצגו את האידיאל".
לפנייה לכתב/ת 
