שנים אני מתרוצץ סביבה במסלולים קבועים
האם התחרטתי על שהפכתי אנרגיה אחת לאחרת? בוודאי. אילו רק היתה ניתנת לי ההזדמנות נראה שהייתי עושה את הכל אחרת. מצד שני, אם לא הייתי היום מי שאני בעקבות השינוי, משהו אחר היה חייב לתפוס את המקום שהשארתי
"פעם טיילתי באטום המימן..." פתח אחד המרצים, מעביר עוד שיעור. היכולת שלו להסביר את העולם הקוונטי גם לילד קטן גרמה לי ללמוד ממנו עוד משהו מעבר לדבר שלשמו באתי.
"כשטיילתי שם ראיתי במרכז האטום פרוטון", המשיך לדבר בארשת פנים רצינית אל קהל רב של סטודנטים מחויכים. "הפרוטון היה גדול וכבד, עשה רושם שהוא לא עושה ספורט וממש רציתי להזיז אותו קצת, שיילך, יסתכל סביבו ויידע שהוא לא לבד בעולם. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשלקחתי אותו יד ביד והתחלנו להתרחק מהמקום בו עמד בפעם הראשונה בה ראיתי אותו".
היה קשה לכתוב משהו בהרצאות של אותו פרופסור, כך שלבחינות למדנו באמצעות ספרים. אבל ממנו הצלחתי להגיע לרמה של הבנה אמיתית לגבי מערכות היחסים בטבע.
"הלכנו שעות, ימים!" זעק כמטיף לקהל מאמיניו, "ובדיוק כשהתחלתי להתעייף, ראינו אלקטרון קטן וזריז רץ במהירות אדירה, ממהר למקום לא ברור בתוך חלל גדול של ריק".
חייכתי. סוף סוף הבנתי לאן הוא חותר: "הפרוטון התמתח לפתע. הוא לא ראה דבר כזה מימיו וסקרנותו התעוררה, הוא אזר אומץ ושאל את האלקטרון לאן הוא רץ. האלקטרון עצר לרגע, אבל רק לרגע קט אחרת הפיזיקה שאנחנו לומדים כאן לא היתה נכונה". החיוך התחיל לתפוס צורה גם על פניו.
המטרה שלו בחיים היא לרוץ סביב מישהו אחר
"'מה זאת אומרת? אני רץ סביבך כבר שנים!' ענה האלקטרון והמשיך לרוץ, כשמכיסו עף פוטון אל השמיים והפיץ אחריו אור שכמוהו לא ראיתי מעולם". הרעיון כבר היה ברור, אבל הוא המשיך כאחוז אקסטזה, דוחף את ידו אל השולחן כמנסה להחדיר אותה פנימה "אתם מבינים? הרוב כאן ריק! רוב החומר ממנו עשוי השולחן הוא מרווחים!"
סטודנטית אחת התפרצה לדבריו: "אני לא מבינה, למה אתה לא מצליח להעביר את היד שלך דרך השולחן?" למרות שהתשובה אמורה להיות ברורה לכל היושבים בחדר, לפתע עצם השאלה נראתה הגיונית.
"בתוך כל האטומים קיימים קשרים חשמליים חזקים בין גרעין האטום לאלקטרונים הסובבים אותו. הם אילו שבסופו של דבר מתנגדים לכוח שהיד שלי מפעילה ולא מאפשרים לה לעבור". בתגובה לתשובה הברורה, היא המשיכה את השאלה שלה, מסרבת להבין: "אז בעצם הכל ריק שם?"
הוא המשיך את תשובתו, מתעלם ממנה לחלוטין: "...הפרוטון, שישב כאן כל השנים לא ידע שבאותו הזמן במרחק כה רב שעיניו כלל אינן משיגות מתרוצץ אלקטרון מותש שכל מטרתו בחיים היא לרוץ סביבו באורביטלים שונים ומשונים רק בגלל אותו הכוח שהפרוטון עצמו מפעיל עליו".
התחלתי לחלום, תופעה שהלכה והתחזקה אצלי עם השנים. הדמיון שלי מגיע למקומות מפתיעים, אך בפעם ההיא זה היה קצת אחרת. התחלתי לחשוב על הקשרים החשמליים עליהם דיבר, על יחסי הגומלין בטבע בין אבני היסוד הקטנות ביותר שמחברות את הכל וגם מחוברות בינן לבין עצמן, כי זה טבען. הן דואגות זו לזו ונמצאות אחת בקרבת השנייה גם אם לא יידעו זאת לעולם. עצם היותן הוא עובדה שאפשר רק לקבל, ואיש אינו יודע באמת מדוע זה המצב.
בסופו של יום אנחנו מתנהגים בדיוק כמו שהטבע מכתיב לנו
מחשבותיי נדדו אל כל האנשים שהייתי חלק מחייהם לפרק זמן קצר. אלו תקופות של אהבת חינם, המתפרצת בבת אחת אל עולם שלם ומפיצה את האור שלה בכל מקום, יכולה להזיז הרים רק בעצם נוכחותה. כמו הקשר החשמלי שמחבר בין הברגים הקטנים ביותר, הסתובבתי אני סביבם בלי לדעת את הסיבה למשיכה ובלי שהם ראו אותי, כמו החלקיק הקוונטי שיושב בגרעין האטום.
חוק שימור האנרגיה הוא החוק הבסיסי ביותר, ממנו למד האדם רבות על אופיו של הטבע שקיים לא רק במקומות בהם כדורים מתגלגלים ממדרונות או כשהחיכוך הופך לחום בזמן שנוצרת תנועה. החוק הזה קיים בכל, וכשבוחנים לעומק את הדברים אפשר לראות שלמעשה אין חדש תחת השמש - בסופו של דבר אנחנו מתנהגים בדיוק כמו שהטבע מכתיב לנו. איש אינו יודע את המטרה, אבל לנו יש רצון, רצון לקבל ובמקרה הטוב גם רצון לתת, כשההנחיה הפנימית מגיעה ממקום לא ברור והאנרגיה היא תמיד אחת.
כשאנחנו עושים מעשה ופועלים, האנרגיה אמנם משנה את צורתה, אבל בגודלה נותרת בדיוק כשהיתה. מדוע עשיתי את מה שעשיתי אז לא ידעתי באמת להסביר, אבל ביום ההוא הבנתי שישנם כוחות טבע שאפשר להבין רק איך הם עובדים, בלי ה"למה".
בגלל המרחק היא לא שמה לב אליי כלל
האם התחרטתי על שהפכתי אנרגיה אחת לאחרת? בוודאי. אילו רק היתה ניתנת לי ההזדמנות נראה שהייתי עושה את הכל אחרת. מצד שני, אם לא הייתי היום מי שאני בעקבות השינוי, משהו אחר היה חייב לתפוס את המקום שהשארתי, לכן האנרגיה הזו פשוט היתה משנה את צורתה.
אולי בקריאה שנייה זה נכון לכולנו. כשרציתי אותה כל השנים אולי לא התקרבתי, כי זה היה טבעו של הכוח שהפעילה עליי. הוא גרם לי להתרוצץ סביבה במסלולים קבועים, תוך תחושת לחץ וצורך להגיע אל מקום לא ברור, כשבסופו של דבר חזרתי תמיד אל אותה הנקודה. והיא, בגלל המרחק, לא שמה לב אליי כלל.
לא הקדשתי אפילו מחשבה אחת לכך שכלום לא מצליח לעבור בינינו, ושהקשר כמו שהוא עכשיו לא יוכל להינתק לעולם. כל מה שרציתי היה להצליח לגבור לרגע אחד על חוקי הפיזיקה. ובתוכי, כל העת מקננת המחשבה שאולי יום יבוא ויהיה אחר שיגיע אליה מחוץ למערכת הסגורה בה היא חיה.
הוא יהיה כזה שיצליח להחזיק בה, ייקח אותה יד ביד הרחק מהמקום בו היא שקועה. אולי רק אז היא תבחין גם בי לרגע, כשאני חולף על פניה במהירות. ואם אכן תבחין, האם תאמין לרגע אחד שאחרי הכל חיי שלי הם אלו הסובבים אותה?
לפנייה לכתב/ת 
