אחרי החתונה: כך חולפת תהילת עולם
ניסיתי להבין איך אני, כלה טרייה שעד לפני רגע היתה ברקיע השביעי, מוצאת את עצמי מחופשת לדורה בפאתי ראשון לציון, מרקידה זאטוטים לצלילי קולו הסדוק של יובל המבולבל
מיד בתום החתונה נסענו עדי ואני לשני לילות בצימר. למרות שקבענו לסגור פלאפונים, היה לי קשה להיפרד מהמכשיר שצלצל כל כמה דקות והביא איתו מחמאות על כמה החתונה היתה יפה, וכמה אני הייתי יפה, וכמה אנחנו זוג יפה והאוכל הטעים והדיג'יי הנהדר והחופה המרגשת.
בדרך לצימר עצרנו לאכול במסעדת שף, שבכל יום רגיל היא הרבה מעבר לתקציב שלנו, אבל "לא כל יום הוא היום שאחרי החתונה!", שכנענו זה את זו. מלצרית משועממת בת 17 עם טבעות בשיניים ניגשה אלינו ושאלה מה אנחנו מזמינים.
לכל אורך ההזמנה ניסיתי להתאפק, אבל בסוף זה נפלט לי: "התחתנו אתמול", יריתי לעברה ונפנפתי את היד עם הטבעת קרוב לפנים שלה. המלצרית נראתה קצת מבוהלת מהמתקפה שנצצה לה בתוך העין והשתדלה להישמע פחות בדיכאון כשאמרה לנו: "וואו, מזל טוב, איזה יופי".
גם עדי נראה קצת נבוך ממופע האימים הפוסט-חתונתי שלי, אבל לא ניסה לעצור אותי, גם לא כשבדרך לשירותים עברתי ליד המטבח ויידעתי את השף עצמו שהתחתנו אתמול, מה שזיכה אותנו בשתי כוסות יין על חשבון הבית.
כשהגענו לצימר, התרגשתי לגלות עלי כותרת אדומים פזורים על המיטה וסלסלת שוקולדים מפנקת. עדי כמעט וקרע את עטיפת הסלסלה, כשהספקתי לעצור בעדו ברגע האחרון ולהותיר אותה שלמה – עדות לכל החינם והשפע שהחתונה הכניסה לחיים שלנו.
הבית שלנו חיכה לנו, סתמי ורגיל
כעבור חצי יממה מבול שיחות הפלאפון הנרגשות החל להידלדל. הבטתי במכשיר הקטן בתחינה, אבל הוא בשלו. עדי ניסה להסביר לי שלמרות שהיתה חתונה מושלמת וכולם נהנו, האורחים צריכים לשוב בסופו של דבר לחייהם ולא לכולם יש זמן להתקשר ולהגיד שהיה נפלא. וחוץ מזה, הוא אמר, "נחמד שיש קצת שקט, לא?"
אבל שקט היה הדבר האחרון שהייתי צריכה. בשלב הזה, כבר הייתי נרקומנית של מילים כמו: "מעולה", "מדהים" ו"מהממת".
בצימר עוד החזקתי מעמד בתחושת ההתעלות של כלה טרייה. אבל בדרך הביתה, כשעמדנו בפקק, עמדה לידנו מכונית מקושטת בסרטים ורודים. כל האנשים מסביב התפנו לרגע מצרות היום שלהם וצפרו לחתן והכלה שהתבשמו מגאווה בתוך המכונית המקושטת שלהם.
רציתי לפתוח את החלון ולצעוק: "גם אני התחתנתי לפני שלושה ימים", אבל אז, בפעם הראשונה מאז החתונה, נראיתי לעצמי מטופשת. "אף אחד כבר לא סופר כלה שהתחתנה לפני שלושה ימים", אמרתי לעצמי וקרעתי בעצבנות את העטיפה של סלסילת השוקולדים. טעמם היה עבש, ובכל זאת אכלתי חמישה בזה אחר זה.
הבית שלנו חיכה לנו, סתמי ורגיל, בלי שום שטיח אדום בכניסה. בכיור היתה צלחת אחת מלוכלכת, שנותרה שם לפני החתונה. המקרר היה ריק ואנחנו היינו רעבים. עדי הכין אורז פשוט ואכלנו אותו בחוסר חשק משווע, כמו מי שירדו מנכסיהם וצריכים לחיות בצמצום ולהסתפק במועט.
ניסיתי לשחזר עם עדי את אותן השיחות על החתונה ועל כמה היה מדהים, אבל זה הרגיש כמו חדשות מהעיתון של לפני שבוע, אז עדי הציע שנראה טלוויזיה. צפינו בקומדיה רומנטית מטופשת, שהסתיימה בחתונה ולא חשפה את ה"דאון" שאחרי. כעבור זמן קצר עדי כבר ישן בפה פתוח ואני ניגשתי לשטוף כלים, בלי קייטרינג ומלצרים שיעשו זאת בשבילי, אפילו בלי מדיח.
איך החלפתי את שמלת הכלה בתחפושת של דורה
המשבר הגדול ביותר הגיע כעבור שלושה ימים, כששנינו היינו צריכים לשוב לעבודה. השעון המעורר צלצל בחמש בבוקר. עדי קם בקושי, לבש את בגדי הרפת שלו ויצא לחלוב פרות. אני התעוררתי כעבור שלוש שעות, כשאמא היסטרית התקשרה לשאול אם אני זוכרת שאני אמורה להגיע אליה היום אחר הצהריים כדי לחגוג לבתה, נועה, יום הולדת.
"כן, בטח שאני זוכרת", ניסיתי לגייס קול ערני ומחויך. איך אפשר לשכוח אותך, אשה מרגיזה, שהתקשרה אלי כל שבוע במשך שלושה חודשים להזכיר לי את היומולדת של הבת שלה?!
"כן, אני זוכרת להביא לנועה תחפושת של דורה". לא סיפרו לבת שלך שדורה כבר יצאה מהאופנה?
"כן, יש לי דיסק עם שירים של יובל המבולבל". את באמת חושבת שאת האמא היחידה שחשבה על הרעיון ה"מקורי" הזה?
"זה בסדר שנועה קצת ביישנית, אני אגיע שעה קודם כדי לשבור את הקרח". עם אמא כל-כך לחוצה, ברור שנועה תצא בעייתית! "כן, אין בעיה שיהיו 70 ילדים, במקום ה-40 שדיווחת עליהם בהתחלה". אני מקווה שהזמנת גם משטרה ואמבולנס ליתר ביטחון. "החתונה הייתה מדהימה, תודה", אמרתי לעצמי אחרי שהאמא ניתקה.
אחר הצהריים ניסיתי להבין איך אני, כלה טרייה שעד לפני רגע הייתה ברקיע השביעי, מוצאת את עצמי מחופשת לדורה בפאתי ראשון לציון, מרקידה 70 (וארבעה!) זאטוטים לצלילי קולו הסדוק של יובל המבולבל.
עדי רקח תבשילים במיוחד עבור הכלה הדכאונית
כשהרמנו את נועה בת הארבע על הכסא, נזכרתי איך הרימו גם אותי ואת עדי על כסאות, זה מול זו. זה היה רק לפני שישה ימים, אבל הרגיש כמו נצח. כן, ניתן בהחלט לומר שקינאתי בנועה, שכולם אמרו לה מזל טוב ושיקרו לה שהיא יפה בשמלה התפוחה שאמא שלה קנתה לה במיוחד לכבוד האירוע.
מסיבת יום ההולדת היתה כישלון. אמא של נועה אמרה שמעולם לא ראתה ליצנית כל-כך דיכאונית (אולי כי אני מפעילה ולא ליצנית!) ושהיא תדרוש פיצוי מהחברה שבה אני עובדת.
שבתי הביתה מרוטה ועצובה וכבר הייתי מוכנה להאשים את עדי על מר גורלי ועל הסתמיות שבחיי הנישואים בני השבוע. אך כשפתחתי את הדלת, קידמו אותי ריחות נפלאים של כל מיני תבשילים שעדי רקח במיוחד בשבילי, הכלה הדכאונית.
"איך היה בעבודה?", שאל אותי.
"זוועה. איך היה ברפת?"
"חרא".
עדי ואני חייכנו זו אל זה והתחבקנו. באותו רגע, לא הייתי צריכה שום פלאפון שיצלצל, שום מחמאות ושום שוקולדים חינם. הייתי האשה הנשואה הכי מאושרת בעולם.
- באדיבות אתר מתחתנים
לפנייה לכתב/ת 
