גיליתי את הבגידה יום אחרי שחזרתי ממילואים

במשך ארבע וחצי שנים היינו ביחד, מאז הימים העליזים של בה"ד אחת. עברנו הכל ביחד, כולל מלחמה ואירועים נוספים בהיסטוריה של מדינתנו. דיברנו על זה לא אחת, ואני, אני ידעתי מהרגע הראשון שהיא הבחורה שתגדל להיות האשה שתהיה אם ילדיי ואיתה אזדקן.

הכל נגמר יום אחרי שחזרתי מהמילואים. מחיפוש שטותי של מסמך ששלחתי מצאתי מייל אחד ועוד אחד, ולאט לאט הפחד החל מחלחל. בהתכתבויות בכלל לא היה שם, רק כינוי, כך גם בהודעת של הצימר בצפון והמלון באילת, ובתמימותי שאלתי האם מישהי אחרת השתמשה לה במייל.

"תן לי להסביר"

הדחקתי, לא רציתי להאמין, זו פשוט לא היא. אבל כשמעברו השני של הקו שמעתי רק שקט הבנתי שזה אמיתי, שהאהבה שלי הולכת ובורחת, לאחר מכן הגיעו המילים המפורסמות "תן לי להסביר". חנוק מדמעות שכבר השתלטו עליי אמרתי שאני לא יכול, לא עכשיו, והתארגנתי חזרה לירושלים. לפני שיצאתי מחדרה הבטתי פעם אחת אחרונה בכל הפרטים הקטנים, בנעלי הבית הצהובות בצורת דבורה, במיטה שליוותה אותנו כל כך הרבה פעמים, מהפעם הראשונה ששכבנו ועד האחרונה. ולבסוף הבטתי בדלת, שידעתי שדרכה לא אעבור יותר. הגעתי לדלת ביתה, ולשאלת אביה מדוע אני כבר הולך עניתי שצץ לי משהו ושנדבר כבר בהמשך השבוע. לחצתי את ידו ארוכות, משום שבתוכי ידעתי שזו הפעם האחרונה שזה קורה. 

למחרת היא באה אליי, אחרי בכי הדדי של שעות ואחרי לא מעט נשיקות, חיבוקים ועצב, זה קרה; היא סיפרה על הכל - על קשר עם גבר נוסף במשך כשלושה חודשים באמצע הקשר שלנו. היא סיפרה שלאחר שיחה נוקבת שהיתה לנו באוקטובר היא החליטה לסיים איתו את הקשר, וכך זה המשיך חצי שנה נוספת איתי מבלי שידעתי מה קרה.

היא זו שהתעקשה לסיים את הקשר

למרבה ההפתעה והאהבה העיוורת שלי, היא זו שהתעקשה לסיים את הקשר, היא זו שאמרה שאינה יכולה להמשיך כך משום שאינה רוצה לפגוע בי שוב, אינה יודעת מדוע עשתה זאת ואינה יודעת אם תימנע מזה בעתיד. אבל אצלי, הכל כמעט נשכח, הייתי מוכן ללכת אחריה בעיניים עצומות, ובליבי כבר סלחתי על מה שעשתה. בכל מערכת היחסים שלנו לא הייתי מסוגל לכעוס עליה, היא היתה פשוט כלילת השלמות בעיניי. לא יכולתי לכעוס על הפנים היפות והלבנות האלה, על העיניים הירוקות הבוהקות שלה, לא יכולתי לתאר את חיי בלעדיה.

איך לא שמתי לב למה שמתרחש מתחת לאפי?

עד היום איני יכול לענות על השאלה הקשה הזו. עד היום, ולדעתי זה יקרה עוד הרבה, תוקפות אותי מחשבות אם זה מה שהייתי צריך לעשות, אם כך הייתי צריך לנהוג. למרות הידיעה שהבעיה לא היתה בי, אני עדיין שואל את עצמי איפה הייתי במשך שלושה חודשים? איך לא שמתי לב למה שמתרחש מתחת לאפי? כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה תהיות.

את האמון במין הנשי לא איבדתי, כי זה ילדותי בעיניי. אבל בוערת בי השאלה: האם אתגבר ואמצא את האחת והיחידה שתאהב אותי באותו אופן שאני אוהב אותה?

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם בגידה