הבדידות שלי חוסכת לי הרבה מאוד כסף, אבל...
הסטארט-אפ שלי יקרוס ויותיר אותי בלי אופציות ובלי גרוש על התחת, שלא לדבר על הקורס המעאפן לבניית אתרים בפלאש שאני אקח באיזה בית ספר ערב חדש למחשבים ברמת גן ליד הבורסה, שייקח ממני 6,000 שקל לקורס ואז ייסגר פתאום וישאיר אותי עם הזין ביד. סטנד-אפ מלא חן לרווק המזדקן
לפי החישוב שלי, בזכות הבדידות אני חוסך כל שנה לפחות 158 שקל על משחות שיניים, בגלל שאין לי שום סיבה לצחצח לפני השינה. תוסיפו לזה דאודורנטים, סנופרש, שמפו פלוס קונדישיונר לשיער שבקושי יש לי, מדבקות נגד נחירות, תרסיסים של דוקטור שול לכף הרגל, אבקת כביסה, מרכך כביסה, כביסה, מגהץ, קרש גיהוץ, ארוחת טעימות זוגית בביסטרו צ'רקסי באחד העם כל חמישי בערב, ספרוני שירה בונבונים-קטנטנים בסטימצקי כדי להוכיח לה לפחות פעם בחודש שאני לא אורנג-אוטנג, חומץ אורז ואצות נורי ואבקת ווסאבי ומחצלת גמדית כדי לגלגל לה סושי עם טונה אדומה או סלמון ואבוקדו וחביתה יפנית מזורגגת פעם בשבוע, חנויות בגדים שמוכרות בדים נושמים מדרום בורמה, סופי שבוע בפראג בגשם סוחף בדיל של 399 דולר לכרטיס על בסיס חצי פנסיון במלון שנמצא שעתיים מאזור התעשיה של צפון-צפון פראג, וכל זה עוד רק בשלב החיזור - כששום דבר לא סגור וכשאפילו חצי אחוז מההשקעה עוד לא חזר אלי בכלל!
אני חוסך בכל שנה אלפי שקלים על בגדים לילדים שלא נולדו לי, על פלטות לשיניים שאין להם, על שיעורי פסנתר לשירי, הגדולה, שממילא תפסיק לקחת אותם בגיל 15 ותתחיל לשמוע בריטני ספירס, על חוגי העשרה באסטרונומיה לתומר, הקטן, שממילא יפסיק ללכת אליהם בלי להודיע לי, ואני אמשיך לשלם כמו אידיוט כי אי אפשר לבטל תשלומים אחרי יותר מחודשיים בנוער שוחר מדע. ואם רק אנסה לבוא אליו בטענות הוא ישנא אותי, ויילך לפסיכולוג שישכנע אותו שאני ורק אני הרסתי לו את החיים - פסיכולוג שאני אממן לו, אלא מה.
בכל שנה אני חוסך עשרות אלפי שקלים על שיפוץ פלוס חרסינות פלוס פרגולת עץ בגינה של הדופלקס שלא קניתי באבן יהודה, חמש דקות ממושב תלמי ארטישוק, ברחוב הולנדי מעאפן בשם השקנאי או הירגזי או הלבלב. עוד אלפי שקלים אני חוסך על עוזרת בית פעמיים בשבוע, אפילו שאשתי תפסיק לעבוד אחרי שתומר ייוולד ותשאיר אותי להתמודד עם הנושים לבד אחרי פשיטת הרגל השנייה. אני חוסך עוד כמה מאות שקלים בחודש על חוג הקרמיקה שלה, שבו היא תכיר את קובי ותזדיין איתו פעמיים בשבוע במקום לפסל ואזות או מאפרות או כל זבל אחר שיצדיק את ה-250 שקל לחודש שהבולשיט הזה עולה, בשעה שאני מתרוצץ כל היום בחמסינים, מנסה להקריץ עוד משקיע מקוריאה או סינגפור לסטארט-אפ הפתטי שלי, שמפתח תוכנה לצפיה זורמת און-ליין באקווריום של הסי-וורלד באורלנדו. וזה עוד כלום לעומת התשלומים על הטויוטה קורולה צבע אפור מטאלי שתהיה לנו, כדי שנוכל לנסוע בשבתות ליער בן שמן יחד עם קובי ונירית והילדים המאוסים שלהם, קורן והילית, כדי לאסוף פטריות בגשם או לראות קופים בשמש, או גם וגם.
אבל לי יהיו בינתיים בעיות אחרות, כי הסטארט-אפ שלי יקרוס ויותיר אותי בלי אופציות ובלי גרוש על התחת, שלא לדבר על הקורס המעאפן לבניית אתרים בפלאש שאני אקח באיזה בית ספר ערב חדש למחשבים ברמת גן ליד הבורסה, שייקח ממני 6,000 שקל לקורס ואז ייסגר פתאום וישאיר אותי עם הזין ביד.
אני חוסך לפחות 20,000 דולר על עורכי דין ובתי משפט בין הקרנה אחת לכימותרפיה שנייה, כדי לקבל חזקה על הילדים, למרות שדי ברור שלא תהיה לי שום יכולת לגדל אותם, לאור העובדה שבשלב הזה לא תהיה לי עבודה, או חברים, או צלם אנוש בסיסי. החלק שלי בדופלקס יממן בקושי את ההוצאות לפיליפינית שתחליף לי חיתולים בחודש האחרון, קצת לפני הגרנד פינאלה בהוספיס בתל השומר, והטויוטה קורולה תוכל לממן לי את ההלוויה, זאת שכולכם תגיעו אליה ברכב של קובי הרב-שגל. הוא יחכה ברכב, גם מתוך התחשבות בסיסית בי ובמיוחד בגלל שההלוויה תהיה באוגוסט.
אולי באחד הימים, על אותו שטיח, באותו הול, ימצאו גם אותי?
רק מה, אתמול בלילה, פתאום עברה לי מחשבה מפחידה בראש: השטיח הכחול הזה, זה שהנחתי בהול ולא טיטאתי מתחתיו כבר שנתיים? פה בדיוק מצאנו את סבתא שלי, אחרי השבץ. כאן, בדירה שלה, לפני 22 שנה, שוכבת על הגב במבט מופתע ומביטה בשקט לתקרה. ולכו תדעו, אולי באחד הימים, על אותו שטיח, באותו הול, ימצאו גם אותי? רווק בן 40 ומשהו, שוכב מת ומביט בשקט לתקרה עם עצם של לברק בגרון, וכל זה רק בגלל שלא היתה לידו בזמן מי שתעשה עליו תרגולת היימליך? לא פתטי?
אז זהו, אנשים, אתמול קיבלתי החלטה. גם בגלל השטיח הכחול וגם בגלל היימליך ומשבר גיל ה-40 והבריזה הקלילה מכיוון כצנלסון, ובמיוחד בגלל הלברק: אני, ניר מולד, לא מוכן למות כמו כלב על השטיח הכחול שלי בהול בגבעתיים, בלי אשה ובלי אהבה ובלי טויוטה קורולה ובלי ילדים ופטריות מבן שמן, ועם עצם של לברק תקועה לי בוושט. לפיכך אני נשבע: החל ממחר בבוקר, שעה תשע אפס אפס - אני, ניר מולד, אוכל רק גרבר.
לפנייה לכתב/ת 
