זה סוף החדשות: עלייתה ונפילתה של הלן תומאס

היא הייתה חלק מנוף הבית הלבן במשך קרוב ל-40 שנה, והציקה לעשרה נשיאים אמריקנים בשאלות לא נעימות בשידורים חיים. הם עצמם לא ממש אהבו אותה, אבל כל אחד בתורו נכנס לחדר העיתונות עם עוגה ביום ההולדת שלה כדי להתחנף אליה. באוגוסט הקרוב היא הייתה אמורה לחגוג 90 קיצים באמצע השורה הראשונה של חדר העיתונות בבית הלבן, המושב היוקרתי ביותר, אבל סרטון וידאו בן כמה עשרות שניות, קטע באחת את הקריירה של הלן תומאס, מי שנחשבת לדמות פורצת דרך עבור נשים בתקשורת.

תומאס, למי שהספיק לשכוח, סיימה השבוע את הקריירה העיתונאית המפוארת שלה בקול ענות חלושה, אחרי שתועדה במצלמת וידאו קוראת ליהודים בישראל "להסתלק לעזאזל מפלסטין" ו"לחזור הביתה", וגם הסבירה מהו אותו בית: "גרמניה או פולין". דבריה הקימו עליה לא רק את עמיתיה בתקשורת, אלא גם אישים פוליטים רמי דרג, ובראשם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שכינה את הערותיה "דוחות". ביום שני הודיעה רשת "הארסט" שעבורה עבדה כי תומאס מסיימת את תפקידה.

אבל הרבה לפני הסיום העגום, הלן תומאס נחשבה למבשרת מהפכה. הבית הלבן של תחילת שנות ה-60 היה מועדון גברי אקסקלוסיבי. תומאס, בת למרי וג'ורג' אנטוניוס, מהגרים מטריפולי שבלבנון, גדלה בכלל בדטרויט, ולשדרות פנסילבניה 1600 היא הגיעה די במקרה, אחרי שהוטל עליה לסקר את מערכת הבחירות של ג'ון קנדי, בדגש על רעייתו המהפנטת ז'קלין, שהציבור היה צמא למידע עליה.

בשנת 1943, שנים רבות לפני שאובמה נולד בכלל, היא החלה לעבוד בסוכנות הידיעות UPI. היא הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה למועדון העיתונות הלאומי, והרבה שנים וקשיים אחר כך - גם לראשונה שנקלטה באיגוד הכתבים של הבית הלבן. אחרי שסיקרה כמה משרדי ממשלה בשנות ה-50, הגיעה תומאס בעקבות קנדי למעון הנשיא, ונשארה שם עד היום. כלומר, עד ליום שני האחרון.

אנחנו לא מוזמנות? אדוני הנשיא, אל תלך

תומאס החלה אמנם לעבוד במשכן ככל הכתבים, אך כאישה היא לא התקבלה בתחילה לאיגוד כתבי הבית הלבן, ואפילו לא הוזמנה לארוחת הערב של כתבי המשכן עם הנשיא. "כמה נשים ואני בתוכן לא הוזמנו. הלכנו לנשיא קנדי, ואמרנו לו שלדעתנו הוא לא צריך להשתתף בארוחה אם לא נוזמן. הוא הסכים, ובפעם הראשונה יכולנו, נשים כתבות, להשתתף בארוחה", סיפרה תומאס ל"וייס מגזין".

כשהגיעה לוושינגטון בשנות ה-30, עת הנשיא היה פ.ד רוזוולט, שררה עדיין הפרדה גזעית בין לבנים ושחורים, ועל מעמד הנשים באותה תקופה, כפי שניתן להבין, אין צורך להוסיף. "קמתי ב-5 וחצי בבוקר לכתוב חדשות לרדיו של UPI. אף אחד לא רצה לקום כל-כך מוקדם ולהרוויח כל כך מעט, וכך שמרתי על משרתי", סיפרה תומאס.

גם בבואה לבית הלבן, היא לא השתייכה למועדון הגברי הסגור, ונאלצה לשבת ביציע במהלך הופעות של נשיאים ומנהיגים זרים. רק ב-1971 היא התקבלה למועדון כתבי הבית הלבן, ומאז נהגה לקרוא עם סיום מסיבות העיתונאים הנשיאותיות "תודה רבה, אדוני הנשיא".

תומאס עבדה ככתבת 57 שנים, אולם בעשר השנים האחרונות, אחרי שפרשה מ-UPI והפכה לבעלת טור ברשת "הארסט",

איבדה את זכות השאלה הראשונה שניתנה לה בכל מסיבת עיתונאים. עם זאת, המושב שלה נשמר עבורה אישית, על אף שכל המושבים האחרים מוקצים לכלי התקשורת עצמם, ולא לכתבים הספציפיים שמייצגים אותם.

הכתבת הוותיקה נודעה כליברלית המשתייכת לקצה השמאלי של המפה הפוליטית. "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס", רק כדי להבין, שמוכרים שניהם כעיתונים ליברליים, נחשבים שמרניים לטעמה. היא אהבה כמה נשיאים דמוקרטים שפעלו למימוש הבטחות בחירות, כמו קנדי, לינדון ג'ונסון וג'ימי קרטר. לדבריה, כל נשיא טעה ולמד תוך כדי כהונתו, כשקנדי, שהשכיל מהטעות במפרץ החזירים, וג'ונסון - למדו מהר מאוד.

"לג'ונסון היו יחסי אהבה-שנאה עם התקשורת", היא מספרת. " הוא הכיר אותי הרבה שנים, מהתקופה שהיה חבר קונגרס. אני לא יודעת אם הוא עשה עליי בדיקת רקע, אבל הוא ידע עליי פרטים". את ריצ'רד ניקסון היא לא אהבה, אבל העובדה הזו לא מנעה ממנה להיות במטוס חיל האוויר מספר 1 בטיסה ההיסטורית לסין ב-1972, ולכסות את ההתפטרות הדרמטית שלו. במרוצת השנים היא הספיקה לכתוב חמישה ספרים על הבית הלבן, כשהאחרון שבהם התהדר בשם "תקשיב, אדוני הנשיא".

אימת הנשיאים: "אם צ'ייני ירוץ אתאבד"

לא צריך היה להמתין להתבטאויותיה החריפות נגד ישראל בשבוע האחרון כדי להבין שתומאס היא טיפוס בוטה. עוד הרבה לפני כן היא נחשבה לחמומת מוח ולווכחנית. היא עצמה הסבירה פעם: "אני לא יכולה לומר שאני מודל לאומץ, אבל אם אתה פוחד לדבר, אתה פוגע בדמוקרטיה".

אופיה חם המזג ניכר במיוחד בשנים האחרונות, כשהחלה לשמש פחות ופחות ככתבת, והרבה יותר כבעלת טור. כיוון שבעשור האחרון היא לא נזקקה עוד להדלפות וטיפים מאנשי הממשל, היא יכולה הייתה לומר להם בפנים מה היא חושבת עליהם. איש לא יכול היה לסלק אותה מהבית הלבן ומהמושב הנחשק, והאיגוד שקיבל אותה לשורותיו רק ב-1971 סיפק לה הגנה.

בשאלות שהפנתה לנשיאי ארה"ב נתנה תומאס ביטוי לעמדותיה. "הם לא אוהבים אותי, כי אני שואלת שאלות בעלות משמעות. הם היו רוצים לראות אותי במושב האחורי", קבלה בהזדמנות אחת. בנאום בתקופתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, אמרה תומאס לשומעיה: "אני מכסה את הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה האמריקנית". בראיון היא הבטיחה פעם ש"ביום שבו דיק צ'ייני (סגן הנשיא בימי בוש הבן) ירוץ לנשיאות - אני אתאבד".

תומאס לא חסכה שבטה גם מעמיתיה העיתונאים, והיא האשימה אותם בהשתפנות במהלך כהונתו של ניקסון ובקניית התעמולה של בוש לפני מלחמת המפרץ השנייה. ב-2006 היא שאלה את בוש במסיבת עיתונאים: "ההחלטה שלך לפלוש לעיראק גרמה למותם של אלפי אמריקנים ועיראקים. כל הסיבות הפומביות ליציאה למלחמה הוכחו כלא נכונות. למה באמת יצאת למלחמה? מה הייתה הסיבה האמיתית? אתה אומר שזה לא נפט, זה לא ישראל או משהו אחר. מה זה היה?".

התיעוב לישראל: "מענישים את פלסטין"

השאלות הקשות ביותר שהטיחה בנשיאים היו קשורות למזרח התיכון, ואת התיעוב שלה לישראל היא לא טרחה להסתיר. בימי מלחמת לבנון השנייה ב-2006 היא אמרה בתדרוך היומי: "ארה"ב אינה כזו חסרת אונים. היא יכולה להפסיק את ההפצצה. יש לנו השפעה רבה על ישראל. זה עונש קולקטיבי נגד כל תושבי לבנון ופלסטין". הדובר אז, טוני סנאו המנוח, השיב לה: "תודה רבה על הייצוג של עמדות חיזבאללה".

רק לאחרונה פנתה תומאס במסיבת עיתונאים לאובמה, ושאלה אותו מדוע חיילים אמריקנים ממשיכים להיהרג באפגניסטן ומדוע הוא אינו מחזיר אותם הביתה. כשעלה נושא הפירוק הגרעיני על סדר היום של הממשל הנוכחי, היא קמה ושאלה את הנשיא האמריקני בציניות אם הוא מכיר מדינה במזרח התיכון שיש לה נשק גרעיני. אובמה התחמק, והשיב שהוא "לא רוצה לעשות ספקולציות". שאלה זהה היא הפנתה למזכירת המדינה, הילרי קלינטון, אך גם זו התחמקה מתשובה ישירה.

אם מנשיאיה שלה לא חששה, בוודאי שתומאס לא היססה לדחוק לפינה את מנהיגיהן של מדינות אחרות. את נשיא קובה,

פידל קסטרו, שאלה פעם מה ההבדל בין הדמוקרטיה בארצו לזו שבארה"ב. קסטרו הגיב בכעס: "אני לא חייב לענות על שאלות של הלן תומאס".

העיתונאית שלא ריחמה על איש בשאלות הקשות שלה, נפלה על חרבה בשאלה פתוחה וכללית כמו מה יש לה לומר על ישראל. בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" כתבו השבוע מילים שנשמעו כמו הספד: "קשה לראות את הסוף העצוב של מישהי שפרצה מחסומים עבור נשים עיתונאיות, וחבל שתומאס תיזכר רק בשל ההערה הפוגענית שלה נגד ישראל, ולא בגלל עשרות שנים של פריצת דרך לנשים בתקשורת".