לב שבור לרסיסים
"לב מתעורר" של גיל הראבן הוא רומן מסקרן עם עברית משובחת על הסתבכות נפשית של גבר ישראלי טיפוסי, אבל כמה מגיבוריו סובלים מליקויי מודעות בולטים
הנושא הייחודי של הספר המותח, רחב-היריעה ומשובח העברית שכתבה גיל הראבן, "לב מתעורר", הוא אהבת אחים: קשר אחווה חזק ותלותי שנוצר לאחר מות ההורים בתאונה ונמשך שנות דור, ובמרכזו אח כריזמטי ואנרגטי הלוקח אחריות על המשפחה אחרי האסון. אבל למרות תבונת הכתיבה של הראבן, זהו גם ספר שהתובנות של דמויותיו המרכזיות מוגבלות לא מעט.
הראבן. על אהבת אחים (צילום: אילן ספירו)
הכוונה גם לאי המודעות הרגשית המסוימת של האנשים בספר הרגשי הזה, וגם לליקויי המודעות בעניינים חינוכיים העולים כאן - המבוגרים נמנעים בעקביות, למשל, מלהעיר לבת המחוננת והפרועה של אותו אח גם כשהתנהגויותיה מרושעות ודיבתיות. לדוגמא, כשהיא מטיחה באחיה הקטן והמנומס ממנה לעיני אנשים שהוא "אפס משעמם, ושתמיד היה אפס, ושכולם, ואביהם במיוחד, קלט תמיד איזה אפס משעמם הוא", או כשהיא טוענת כי אמה רוצה שהאבא ימות.
על הערות מעכירות-נפש מעין אלה אומרת דודתה של הנערה - האחות של אותו אח כריזמטי - שהיא גם המספרת של הסיפור, כי "הדרך היחידה לחיות עם אלָה היתה להתעלם מהרבה דברים שאמרה". לא בטוח. הרי כשלא מגיבים לדיבורים כאלה, העכירות נשארת.
מידה של הדחקה יש גם באופן המנוכר שבו מספרת אותה אחות נאה-למראה על חייה עם מישהו בלונדון: "אחרי שנים
קשה להתפעל גם מההערצה שחש אותו אח נמרץ כלפי דארווין והתיאוריה האבולוציונית בכלל: לא רק בגלל ההבל בתיאוריה הזו כשלעצמה, אלא בגלל האופן שבו היא ממלאת את עולמו ומשתלבת בדימויי ההצלחה שלו (הוא חולם להפליג יום אחד כמו דארווין בספינת "ביגל" משלו) ובעיקר בדימויי הכישלון שלו.
אהבה היא מנגנון שמשרת את האבולוציה
ככה הוא אומר לאחותו אחרי המרת הלב הדרמטית שהוא עובר ברגע מסוים, כשהוא הופך מאיש נלהב ומסור לאדם אדיש ומנוכר: "אהבה, הוא ענה לי, 'היא מנגנון טבעי שמשרת את האבולוציה. רק שאני, במצב שבו אני נמצא, כנראה כבר פטור מלשרת'".
עם זאת, ברורים גם איכותו וסגולותיו של אותו אח בכור: מדובר בנפש גדולה ונדיבה, קצין מצטיין ועילוי ארגוני, שלאחר מות ההורים מקריב את הקריירה הצבאית ותופס פיקוד על שני אחיו (הוא מכונה בפיהם "אחינו" וזה נשמע גם כ"אבינו"), כשעל הדרך הוא עוזר לעוד נפשות אבודות ואף מתעשר מעסקי נדל"ן - שבתחילה הוא נסחף אליהם מתוך איזה רצון אסוציאטיבי לחזק את תחושת הבית שהתערערה אצלו ואצל אחיו – אבל בסופו של דבר הוא נלכד בהם, כשם שהוא נלכד, כמדומה, במעורבות יתר בחיי אחיו.
את העלילות של אותו אח ושל הסובבים אותו מגוללת הראבן לאורך 400 עמודים בכתיבה בעלת פאתוס מאופק, המפזרת במיומנות רמזים והפתעות, ושיש בה לא מעט הערות מעניינות בדיוקן - למשל מה שאומרת באומץ האחות-המספרת, מי שנחשבה לאמנית במשפחה ולזו שתפרוץ כשחקנית או כבמאית - על כישלונה המסוים בתחום: "הן כשחקנית והן כבמאית לא היה בי די, או שאולי היה בי יותר מדי: מין כובד פנימי, מין סרבול של משקל יתר פנימי שלא ניתן היה להסיר".
ובסופו של דבר, מסקרן מאוד גם גורלו של אותו אח: כי הוא שלנו, הישראלי המצוין הזה שהולך לאיבוד, עם החמלה הגדולה ועם ה"סמוך" הלארג'י ועם היכולת להזיז הרים. ואנחנו סקרניים לגלות האם הוא ייצא מהמשבר, ואיזה לב יתעורר אחרי שליבו יותקף.
"לב מתעורר" מאת גיל הראבן, הוצאת אחוזת בית
לפנייה לכתב/ת 
