"לא אתאבד בשם הרוח"

את הקריירה התיאטרונית שלו רואה שחקן אנסמבל הרצליה, נמרוד ברגמן, בעיקר כמסלול התחמקות ממוקשים. כמעט לכל אורך הדרך שעשה, הצליח לחמוק איכשהו מכוכבנות והחלטות רעות. רחוק מאוד מדימוי השחקן הצעיר והרעב שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, ברגמן בוחר הפקות בפינצטה, אולי כיוון שמעולם לא באמת חלם להיות שחקן. הוא רצה לכתוב. בדרך, התפשר על לימודי תיאטרון. הבמה אהבה אותו אבל הוא, נדיב פחות, שיחק את הקשה להשגה וגם היום, שנים אחרי שסיים את 'בית צבי', קשה לו להכיר תודה והוא שומר על דימוי של זה שיורק לבאר ונושך את היד.

מתוך "כל האמת על שייקספיר" (צילומים: ז'ראר אלון)  

טקסט טוב בנוי כמו מטריקס

יחסי אהבה-שנאה עם בית הספר

עם פרישתו של תבורי מחיפה והתפרקות התיאטרון ברגמן חזר ל"בית צבי" כשחקן אורח בהפקה השייקספירית "ריצ'ארד השלישי", שביים ארתור קוגן. ההצגה היתה הצלחה היסטרית והמבקרים יצאו מגדרם. למרות זאת נדמה שלברגמן קשה להודות שבית הספר, איתו הוא מנהל יחסי אהבה-שנאה, פתח לו את הדלת.

"זו מפלצת שאכלה את עצמה", הוא אומר, "עכשיו, תחת הניהול החדש, היא בכלל שוכבת על הגב ומפליצה את מותה אבל גם קודם, משהו בתשוקה של גרי בילו להראות לעולם שהוא יותר טוב מכולם, היה בעוכריו של המקום. גרי אוהב תיאטרון בכל ליבו והוא נתן לי המון, אבל בדיעבד לא את מה שהייתי צריך. במובן מסוים אני מודה על כך. למוסדות האלה אכנס רק כשאוכל לעמוד זקוף".

לחרבן על החגיגה המזויפת

"זה פתטי. שימי את איתי טיראן בצד. מה הלאה? אגב, גם בו אני לא מקנא. להיות שם למעלה במגדל השן, מנותק מהעולם, זה גם לא סביר. כל מה שבא בהגזמה, הוא לא טוב. במקרה שלו, זה יצא משליטה. אבל בואי לא נדבר עליו. מכל עולם התיאטרון בישראל, אפשר להרכיב אולי חצי קאסט. זה מביא אותנו, נניח, להפקה בעונה. גם זה ישעמם בסוף כי כמה אפשר לראות את אותם שחקנים?".

"לא, זו אופנה. זה עבד בקאמרי וגם השאר רוצים. ההפקות האלה לא נועדו לקהל הרחב אלא לבתי הספר כי אפשר למכור את זה. זה פסטיגל עם רקדנים, זמרים, בדרנים, קרקס, זיקוקי דינור, מכונות ירייה, שירים ישראליים ולועזיים. עושים הכל כדי להתגבר על השייקספיר המשעמם והמעאפן הזה".

"שנאתי את מה שהפכתי להיות ב'בית צבי"

במחזה עוצר הנשימה של קולטז, בו משחק ברגמן בימים אלה עם תבורי, אין פירוטכניקה, זיקוקי דינור או כל אלמנט אחר שעלול להרחיק את הצופה מבדידותו. הדו קרב הפסיכולוגיסטי המופשט והגאוני שרקח קולטז קשה לבליעה, בלשון המעטה. תחת ידיה המיומנות של הבימאית יעל קרמסקי ובעזרת שני השחקנים המופלאים האלה, הופך המחזה למניפסט תיאטרוני חד פעמי.

קולטז כמעט שאינו מוצג בישראל. במחזה הספציפי הזה, שבנוי משני מונולוגים שחותכים זה את זה בין לקוח פוטנציאלי לבעל סחורה – דימוי למערכות יחסים באשר הן - ממעטים לגעת גם בעולם. "זה כמו לטפס על האוורסט", אומר ברגמן, "כמה אנשים מוכנים להסתכן? זה נורא מפחיד. החומרים האלה מיועדים באמת לטופ של הטופ ברמת המבצעים והקהל כי גם לראות מישהו מטפס על האוורסט זה אתגר שמאיים לזרוק אותך בכל רגע נתון לתהום".

" זה טקסט נשגב שכתוב כמו דומינו. אין בו מילה מיותרת ואם תנסי לשנות, תתרסקי. הוא כתוב במבנים אלוהיים וברגע שאתה מזהה אותם, זה נפתח כמו הולוגרמה. גם עכשיו כשאני על הבמה, הטקסט טוען אותי בחשמל".

"זה יכול להיות הכל - מערך הכוחות בין המערב לאסלאם, בינינו לפלסטינים, ביני לבינך כאן עכשיו. הכל בנוי סביב מערכות יחסים שמושתתות על הצורך ועל הפחד ממנו. אני לא רוצה לפרש את המחזה.

מדובר בפיוט שמאלץ אותך לדלות את הסיפור מתוך עצמך. כמו בשיר טוב, האחריות על מה שאת מבינה היא עליך. כמו בכל קלאסיקה, מה שהופך את המחזה הזה לעל זמני, זו האפשרות שהוא נותן לך לראות את עצמך משתקף דרכו".

"כן אבל אני לא אתאבד בשם הרוח. אני רוצה למצוא דרך להיבנות רחב, חכם וגמיש כדי לא להישאר לנצח אאוטסיידר. אני רץ בפארק הירקון ופעם, תוך כדי ריצה, חשבתי על זה שהתיאטרון הרפרטוארי הוא כמו גבר שמן שעושה הכל כדי למצוא חן. הוא יושב על ספסל עם המפתחות של הב.מ.וו ועם בירה וחבר'ה ועושה לכולם שמח. הוא יכול להיות ברוטאלי ומגעיל אבל בגדול, הוא שם כדי לעשות לך גוד טיים.

"יש את הפרינג', שגר בדירת חדר בדרום תל אביב ובא לפארק לעשן נובלס. הוא רעב, ממורמר ועצבני. יש לו אלף אידיאולוגיות ואפס קבלות והוא יושב על הספסל ליד, מקטר ומלכלך על ההוא עם הב.מ.וו. גם לידו מתקבצים אנשים שנהנים מהפוזה הסגפנית. מולם יש את זה שרץ. הוא יכול להיות פי מאה מעניין מהשניים האלה, אבל קשה להסתכל עליו, כי בשביל זה אתה חייב לרוץ ביחד איתו. זה דורש אחריות והתמדה. הוא בריא, הוא חד, הוא מודע והוא הולך קדימה. זה מה שאני רוצה להיות".