דברים שרציתי לומר

סמי ברדוגו נולד במזכרת בתיה להורים יוצאי מרוקו; אביו נפטר כשהיה בן שלוש-עשרה. בתחילת הקריירה הספרותית שלו בזכייה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". מאז הספיק לבסס את מעמדו כסופר מוערך בעל קול אישי ושפה ייחודית, וזכה בכמה מפרסי הספרות החשובים במדינה.

ברדוגו. תחושת עצמי חורגת

בכל זאת, כל אלו לא העניקו את תחושת השייכות לישראליוּת שאליה שאף, ולא סילקו את תחושת העצמי החורגת, שעליה העיד בראיונות שהעניק בשנים האחרונות לעיתונות. שכן ברדוגו לא בדיוק דמות הצבר השורשי; הוא מזרחי, הומוסקסואל ואיש רוח – סטייה רצינית מן הנורמה החברתית של ההגמוניה הישראלית-השלטת.

יתמותו מאב בגיל כה צעיר, אמר פעם, השפיעה על החלטתו להפוך לסופר. והנה בספרו "זה הדברים", הרביעי במספר והבשל ביותר, ברדוגו בטוח בעצמו ואמיץ למדי לזקק את חומרי חייו הגולמיים, לחשוף אותם ולעבד אותם לרומן מרתק.

לגנוב את אימא

תחושת הניכור, הבידוד והחריגות היא מרכזית לרומן. גיבורו חוזר אל בית ילדותו אחרי עשרים שנה. בדרך הוא "גונב" את אמו מבית הזקנים, נחוש לממש את המשימה שהציב לעצמו – ללמד את אמו, ילידת מרוקו, לכתוב אלף-בית. מחומש במשבר זהות מיני וחברתי, שסדקיו הראשוניים נעוצים בקירות הבית הזה, מתחיל הבן ללמד את אמו, הופך את התפקידים הטבעיים, מתעלם מהדלקת הכרונית בגרונו, שאילצה אותו לוותר על מקצוע ההוראה, שאיפתו העיקרית.

האם הפסיבית-לכאורה עושה את "החשבון של עצמה" ומתחילה, למורת רוחו של הבן, לספר לו סיפור על ילדה

בשם מחה, שהוצאה מבית הוריה בגיל צעיר, ועד גיל שמונה-עשרה נדדה בין בתי קרובים ברחבי מרוקו, בחיפוש אחרי חמימות משפחתית, עם שאיפה עיקרית שסוכלה – ללמוד בבית ספר.

בין המורה המתוסכל לתלמידה המתוסכלת ניטשת מלחמת כוחות. קצב העלילה נקבע לא רק על ידי הסיפור שלו מול הסיפור שלה, ה"כאן" מול "שם", אלא גם על ידי משחקי האור והצל שמתחוללים בין פנים הדירה ובין החוץ והיוצרים מתח פסיכולוגי שמעורר רוגז קל – מי משניהם יישבר ראשון, איזו מהשפות תנצח במאבק על תשומת לב הקורא?

הוא מתקומם, זועם על שפתה העילגת ועל התעקשותה לספר "מאורעות לא-אפשריים, לא תואמים חוקים של דיבור או כתיבה", שוודאי בדתה כדי לחבל בתוכניתו; אבל אותה אשה-שגיאה, המתגלה דרך סיפוריה כאמא קוראז', בעלת "אומץ אגדתי", לא מוכנה לקבל את התעמרותו בה. בחוכמתה הבסיסית היא מפרקת בהדרגה את זעמו על ידי הסיפור שהיא מתעקשת לספר על עצמה בגוף שלישי, ומקרבת אותו אליה באמצעות הדמיון שנגלה ביניהם - חווית זרות מילדות, חיפוש אחר האב, אחר בית וחמימות.

מבלי דעת הוא מנסה לקרב אותה אליו, אל עולמו, דרך אבני היסוד של הכתיבה, בעוד שהיא עושה את הדרך אליו באמצעות אבן היסוד של ההיסטוריה והסיפור – המסירה שבעל פה. באמצעות האם, הבן לא רק לומד שיעור בחיים ושיעור כסופר, אלא אף לומד לחיות עם פגימותו, משום שהאם, מתוך ניסיונה עצמה, בניגוד למה שהוא חושב, "יודעת על חולשתו ומכירה בחסרונותיו". הקבלה את האחֵר, מתברר, היא-היא הגאולה.

דלת הקסמים

מלבד הסיפור, מה שבעיקר ברדוגו עושה כאן זה להכניס חיים בשפה, להיאבק בה, למתוח את גבולותיה ולחדור דרכה

אל נימי האמת של ההוויה הפנימית. עם זאת נראה כי הוא מכור לשפה שלו ולא תמיד יודע מתי לעצור את השטף, ובחלקים נרחבים הרומן נדמה קצת לנובלה שנופחה, והסגנון נהיה מעט סמיך. 

ובכל זאת, יש כל כך הרבה רגעים של יופי, שכמעט מפתה פשוט לקרוא מבחר ציטוטים שידברו בעד עצמם. יש כל כך הרבה פנינים, ומשפטים שמפתיעים בשידוכי המילים שהם יוצרים, במנעד הרחב שלהם ובמעברים מרשימים משפה גבוהה לנמוכה. וכל אלו הופכים את הספר לחשוב, ולכזה שפותח דלת אל עולם קסום שהופך רחוקים לקרובים, קשוחים לרכים.

למאמר של ברדוגו על מקורות השפה שלו לחצו כאן 

סמי ברדוגו "זה הדברים", הוצאת הספרייה החדשה