ידיים ריקות

לאס וגאס, 1970. בחור בשם בני ביניון מזמין שישה קלפנים מקצוענים לקזינו בעיר כדי להתחרות על תואר אלוף העולם בפוקר, וקורא לזה World Series of Poker. כעבור 40 שנה מדובר באורגיית פוקר ענקית: 57 טורנירים שפרוסים על פני כמעט חודשיים, 60 אלף שחקנים, סיקור טלוויזיוני של ESPN ברמה שלא מביישת אולימפיאדה, וסך זכיות של מאות מיליוני דולרים לפני מס.

איך אני משתלב בתמונה הזאת? ובכן, חבר שמתמיד לפקוד את האליפות כל שנה אמר לי פעם שהוא לא מבין איך שחקן פוקר יכול לחיות עם עצמו בלי להיות שם כשזה קורה. כמי שכבר עשור שלם משחק פוקר, הרגשתי פתאום שאני מאוד רוצה לחיות עם עצמי דווקא השנה. ככה נסעתי לווגאס, במטרה לחזור משם עם התכשיט היחיד שמותר לגבר לרצות. צמיד WSOP.

המפגש הראשוני עם וגאס מהמם כמעט כל אחד. מלונות בגודל של חולון, מופעים גרנדיוזיים שמשאירים אותך פעור פה, 24 שעות של אקשן, והמון המון המון שטרות של 100 דולר. זה אולי נשמע כמו גן עדן, אבל במציאות זה הרבה יותר טוב: כבר שבועיים שאני לא יודע מה התאריך, מה השעה, ומתי ישנתי לאחרונה. אני משחק בכל חדרי הפוקר האפשריים עם שחקנים מכל העולם, כאלה שלא יודעים מהחיים שלהם וכאלה שרואים שהם ראו כבר הכל.

"לא מאמין ששמו אותי בשולחן של גיסי, שנים שאנחנו לא מדברים" 

כשנכנסתי לראשונה למרכז הקונגרסים של מלון ריו, הרגשתי התרוממות רוח ששמורה למיסיונרים בלגים שמגיעים לבית לחם הגלילית. אנשים דיברו בטלפון על פוקר, ובשיחות צדדיות על פוקר; פוסטרים ענקיים של גיבורי המשחק עיטרו את הקירות הגבוהים של האולמות; מאות שולחנות ודילרים ניצבו בסדר מופתי מול שולחן גמר אחד עם יציע לקהל, מצלמות רחף ותאורה של מופע רוק. הארגון היה לעילא. הריו התכונן לקראת חודש וחצי שבמהלכם יתארחו בו כאמור 57 טורנירים - Events בז'רגון המקומי - הקטן שבהם עם 112 משתתפים, הגדול וגם האחרון שבהם עם כ־10,000. בסוף כל איוונט יוענקו צמיד ופרס כספי אדיר לכל אחד מהזוכים, ואלוף העולם יוכתר בנובמבר, כשתשעת המצטיינים של האליפות יערכו ביניהם את משחק הגמר. סמי פרחה, ערס לבנוני שיכול לדעת איזה קלפים יש לך עוד לפני שמישהו בכלל חילק, כבר מחזיק בשני צמידים, וממש עכשיו זכה באחד נוסף בטורניר אומהה. הוא אומר שהצמיד לא מעניין אותו, והוא משחק בשביל הדולרים נטו. אבל הוא סמי פרחה. בשביל כל השאר, הצמיד הזה - שילוב של זהב ויהלומים וחריטת שם הזוכה לצד הלוגו של ה־WSOP - הוא סמל הסטטוס האולטימטיבי של עולם הפוקר.

היד הראשונה שלי בריו היתה דווקא במשחק מזומן, והיא נראתה ככה: נכנסתי עם 500 דולר לשולחן של בליינדים 2־5 (בליינד קטן 2 דולר, בליינד גדול 5). מישהי הימרה 40 דולר, ואני ישבתי וצפיתי בחמישה שחקנים משווים את ההימור. כשהגיע תורי הסתכלתי על הקלפים שלי וראיתי זוג אסים אדומים, יפים כמו עגבניות תמר עסיסיות. החלטתי להסתפק ב־240 דולר שכבר חיכו לי בקופה ודחפתי אול־אין. הבחורה שהימרה ראשונה חשבה לרגע ואז שילמה. כל השאר קיפלו. היא חשפה זוג מלכים. טוב לי! קינג בפלופ. הודעה נמסרה למשפחה.

המלכים האמיתיים של העיר הם אלופי הפוקר המקצוענים. אלעזרא, הנסן, ברונסון, אייבי וחבריהם יושבים בין קירות הזכוכית של Bobby's Room בבלאג'יו, ומשחקים על סכומים שיכולים לכלכל אדם נורמלי במשך חיים שלמים. בהתאם לכך הם מתנייעים במכוניות הכי מפוארות, מעבירים את הזמן בין הטורנירים בלאונג' ה־VIP בריו, וכל מיני מעריצים - תנחשו מאיזה מדינה - מצטלמים איתם ומבקשים

 חתימות. עכשיו, אם מישהו חושד שבתוכנית הטלוויזיה "היי סטייקס פוקר" מביימים משהו, תנו לו חמש דקות בבלאג'יו. אני למשל פגשתי את דייויד בנג'מין במעלית רגע אחרי שהפסיד 50 אלף דולר, וניכר עליו שהוא במצב רוח מצוין. כשאתה משלם 2,000 דולר על כל פלופ, כנראה שיש לך ערך שונה לכסף.

הנושא הכי חם היום בקרב המקצוענים הוא ההתערבויות הצדדיות. פיל אייבי, שנחשב היום לשחקן הטוב בעולם אחרי עודד מנשה, זכה בצמיד השישי שלו באחד מהטורנירים של השנה שעברה - ועל הדרך גרף מיליוני דולרים בהתערבות צדדית. את סכום הזכייה בטורניר עצמו הוא השאיר כטיפ לדילרים; לא סיפור, משהו כמו 100 אלף דולר.

באחת ההתערבויות המעניינות השנה הופנו הזרקורים לטום דוואן, מטאור האינטרנט הצעיר והשחצן שעושה חיים קשים לחבר'ה הוותיקים, ונחשב בעיני רבים לשחקן הכי טוב בדור הנוכחי. דוואן התערב עם המקצוענים שיצליח לזכות השנה בצמיד, והשמועות באינטרנט מדברות על 15 מיליון דולר שייקח הביתה אם יזכה. נכון לכתיבת שורות אלה הוא לא ממש עמד במשימה, אבל הצליח להלחיץ כמה ארנקים כבדים כשהגיע למקום השני באחד הטורנירים. אם הוא לא היה דוחף אול־אין עם 6־Q, אולי זה היה נראה אחרת.

עוד מקצוען שנתן שואו גדול השנה הוא פיל לאק. מעבר לניצחון בטורנירים, הבנאדם רצה לשבור שיא גינס רשמי במשחק הפוקר הארוך אי פעם, ולשם כך התיישב בבלאג'יו כדי לשחק נו־לימיט טקסס הולדם עם בליינדים של 10־20. השיא הקודם עמד על 78 שעות; היעד של לאק היה לשחק 80 שעות (בליווי צמוד

 של תזונאית, מדריך יוגה, עוזרת אישית, ואנשי הפקה שתיעדו את הסשן כולו בשידור חי באינטרנט), ובכך להפוך רשמית לשחקן הפוקר הכי פסיכי ביקום. על השולחן, סתם בשביל שיהיה מעניין, שכבו 100 אלף דולר.

בסוף יצא שלאק נשאר שם יותר מ־110 שעות (וסטטיסטית, אגב, היה אמור לקבל אסים בערך 20 פעם). שחקנים מוכרים יותר ופחות התחלפו על השולחן במהלך חמש היממות שבהן הוא שיחק ברצף, ושבסופן אפילו יצא ברווח של כמה אלפי דולרים.

1,000 דולר. זה הסכום שנדרשתי להפקיד בשביל לשחק בטורניר מס' 24 של אליפות העולם 2010, $1K No Limit Hold'em (ובעברית: 1ק' דולר החזק אותם בלי גבול). לשולחן התיישבנו אני המקצוען ועוד 3,288 דגים לקראת טורניר שיימשך שלושה ימים, שעה תמימה לכל שלב, והמקום הראשון יגרוף קצת יותר מחצי מיליון דולר.

השעות הראשונות היו טובות. שיחקתי נכון, נמנעתי מאסונות ומידיים גדולות, וטיפסתי לאט ובטוח בצ'יפים. ככל שהשעות עברו פינטזתי יותר ויותר על התעשרות מהירה וחיים של שחקן פוקר מקצועי. העזתי להראות בלוף חולני מול שישה שחקנים, ונשבעתי לעצמי שאני לא עושה את זה שוב. כמובן שעשיתי את זה שוב. האווירה היתה מאוד תחרותית, אבל התחושה היתה שכל אחד יכול לעשות את זה. כל מה שצריך זה לשחק טוב, ומזל. הרבה מזל.

לא מעט נשים יושבות בשולחנות הפוקר של וגאס. בערך 124% מהן אסייתיות. בשולחן שלי בטורניר ישבו שלוש: אחת עפה ביד הראשונה עם אסים מול 7־9 שעשה סטרייט, ועוד אחת שיחקה ממש טוב והגיעה למקום מאוד מכובד בסוף. למה אני מספר את כל זה? כדי להגיע לעיקר, והוא ששרדתי את היום הראשון בהצלחה.

2,781 שחקנים כבר הודחו כשהתקשרתי לקונטיננטל כדי לשדרג למחלקה ראשונה בדרך חזרה לארץ. רק מה, היו לי בסך הכל 17,500 צ'יפים בזמן ששחקנים כמו טום דוואן ישבו שני שולחנות לידי עם ערמה של 40 אלף וצפונה. בגלל העובדה הזאת והמתח לקראת היום השני של הטורניר, נזקקתי להמון וויסקי בשביל להירדם. למחרת הגעתי לריו נמרץ ודרוך, והתיישבתי לשחק.

זה נמשך שעה וחצי, וזה כאב כמו ללדת תנין. 342 אנשים זכו להגיע לפרסים הכספיים, ואני - המקצוען מרמת גן, בוגר צבא ההגנה לישראל, אלוף הארץ ב"שְחוֹר וּפְתוֹר" לגילי 22־41 - הודחתי במקום ה־351, מרחק ז'יטון אחד מהכסף. אין מצב שאני לא חוזר להחזיק אותם בלי גבול גם בשנה הבאה.