בשמחה ובעשב
ב"עשבים שוטים" מתאר הבמאי אלן רנה את אותם הדחפים שאנו מדחיקים אך גם כמהים להם המכניסים צבע לחיים. התוצאה היא קומדיה קלילה, אינטליגנטית ומרגשת
"עשבים שוטים", סרטו החדש של אלן רנה, עוסק בדחפים מתפרצים ובשני בני אדם בגיל העמידה הנדרשים זה לזה כדי לממש את הפנטזיות הרומנטיות שלהם. התוצאה יפה וקסומה.
שני שחקנים ותיקים של רנה מגלמים את התפקידים הראשיים. היא (סבין אזמה, אשת הבמאי) רופאת שיניים רווקה ואדמונית שארנקה נגנב; הוא (אנדרה דוסולייה) פנסיונר נשוי ואב לשניים שמוצא את הארנק זרוק במגרש חנייה.
מקרה אבוד
הן האישה והן הגבר אצל רנה אחוזי אובססיה משותפת לכלי טיס ישנים (לה יש רישיון טיס, והוא רק חלם עליו), והפגישה בין השניים מתרחשת בסצינה מלוטשת שמתמצתת את מהותו של הסרט כולו – הקולנוע כטריטוריה המאפשרת לפנטזיות להתממש.
במובן זה, יש משהו ב"עשבים שוטים" שמזכיר את "ורטיגו" של היצ'קוק. לא רק משום העיסוק שלו בתשוקה ובאובססיה, אלא גם באופן שבו הגבר והאישה מעצבים זה את זה בצלמה של הפנטזיה שלהם.
סוריאליזם קומדי
אלן רנה ("הירושימה אהובתי", "אשתקד במריאנבד", "פרובידנס") יוצר סרטים בקביעות מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת. היום הוא בן 88, ויצירותיו ממשיכות להדהד אותן תמות שהפכו אותו בשנות ה-50 וה-60 לאחד השמות המייצגים של המודרניזם בקולנוע האירופאי של התקופה – חקירה אסתטית של התודעה ותהליכי עיצובה של המחשבה האנושית, קיטוע הנרטיב לטובת הבלחות חידתיות המייצגות מהלך אסוציאטיבי פרטי, אישי, של מי מהדמויות, ודיון מרתק במהות הזיכרון והשכחה (שהופיע כבר בצמד סרטיו הקצרים והמהוללים משנות ה-50, "כל הזיכרון שבעולם", שעניינו הספרייה הלאומית בפריז, ו"לילה וערפל", על הפרובלמטיקה של זיכרון וייצוג השואה דרך חומרים מתועדים של מחנות הריכוז וההשמדה).
חקירה ויזואלית ואסתטית של התודעה
כך, צבעם הצהוב העז של המכונית ושל התיק החדש שרוכשת הגיבורה; הכחול שבו צובע הגבר את חזיתות ביתו השמרני; או נורות הניאון הצבעוניות שנדלקות כל אימת שהאישה נכנסת לביתה המעוצב מבטון חשוף – כל אלה מנכיחים במציאות "הממשית" את "עשבי התודעה" הפנטסטית של גיבוריו ומעניקים לסרט נופך חלומי והזוי.
תשוקה לחיים
מול הדמויות הללו, שהתנהגותן הולכת ונעשית אקסצנטרית ככל שהסרט מתקדם, מציב רנה את אשת הגבר (אן קונסיני) ושותפתה לעבודה של רופאת השיניים (עמנואל דבוס), שמייצגים בדרכם את היציבות הברוכה של חיי היומיום.
הסרט לכל אורכו מלווה בקריינות מפיו של מספר לא מזוהה, המתחיל את סיפור המעשה בעלמה הלא-צעירה שמוצאת סופסוף זוג נעליים כפי רצונה (תמונת הפתיחה מצטטת את "הגבר שאהב נשים" האלגנטי של טריפו), ובדרכו המהוססת
אף מתקן את עצמו מפעם לפעם – כמו מנסה להתאים את דיווחו היובשני-משהו לגחמות והדחפים, וכמובן המסתורין והאמביוולנטיות, שמעצבים את פעולות הגיבורים.
"עשבים שוטים", כמו עבודותיו המאוחרות של רנה, הוא קומדיה קלילה ואינטליגנטית, מצולמת (אריק גוטייה) ומעוצבת (ז'אק סולנייה) להפליא, שהופכת את הבלתי צפוי להרפתקה רומנטית מרגשת. יש בהתנהגותם של צמד גיבוריו משהו אפל ומצחיק, משוחרר ומעיק, כאחד, והתוצאה היא סרט שמספק מבט מפוכח, לעיתים מלנכולי, על שובבות ותשוקה להפיח חיוּת בחיים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
