של מי האדמה - הבדואים או המדינה?

הכרה במקום עקירה / אורן יפתחאל

המחזה בבוקר יום שלישי השבוע היה מוכר, מחליא, אך לא בלתי צפוי: מאות יס"מניקים ושוטרים פושטים על הכפר ודורשים את פינויו תוך "שתי דקות". התושבים מורחקים בדחיפות, צעקות ומכות. בולדוזרים מרסקים מבנים בקלילות מפחידה. מסיימים, מקפלים ציוד ונעים החוצה. שיגרת הרס. כך, בפעם השנייה בתוך שבוע, נהרס כפר אל-עראקיב הנמצא בין רהט לבאר שבע, בו שוכן שבט א-טורי על אדמות אבותיו. שוב הפך היישוב לעיי חורבות, ותושביו לחסרי קורת גג או פיסת צל בקיץ הלוהט. כדי להבין מעט את העוול, הטפשות והטעות, לפניכם הסיפור בארבעה "טייקים", הנשזרים יחד לתשתית האפליה הגזענית וההרסנית - תרתי משמע - אותה חווים ערביי הנגב כבר עשרות שנים.

טייק 1, 1926: סלימן א-טורי אבו-מודיג'ם רוכש כ-1,000 דונם באזור עראקיב, שמצטרפים ל-150 דונם שרכש השבט ב-1907. השבט משלם על קרקעותיו מס לעות'מאנים ולבריטים, והם מכירים בבעלותו. באותה שנה, במרחק קצר משם, רוכש משה סמילנסקי חלקות ממספר משפחות בדואיות עבור קיבוץ משמר הנגב. לימים מכירה מדינת ישראל בכשירות רכישות משמר הנגב, ורושמת את הקרקעות על שם הקק"ל. כל בר-דעת יחשוב שאקט זה מעיד על הכרה בבעלותם החוקית של מוכרי הקרקע הבדואים, אך ראו זה פלא: במקרה של שבט אל-טורי - שרכש את קרקעותיו באותה דרך, באותה שנה ובאותו אזור - המדינה מסרבת להכיר בבעלות עד היום. תחת זאת היא מכנה את בני השבט, כמו את רוב הכפרים הלא מוכרים, "פולשים" לאדמות אבותיהם.

טייק 2, 1952: כל הבדואים מפונים מהאזור "לצורכי ביטחון זמניים", מרוכזים בכפייה באזור באר שבע ומוכפפים לממשל צבאי. שנה לאחר הפינוי מדגימה המדינה את ההונאה בתיאור הפינוי כ"זמני", כשהיא מפקיעה את קרקעות עראקיב מבלי להודיע לבעלים המקוריים. גם כשהבדואים מקבלים את ההזדמנות לתבוע את קרקעותיהם ב-1972, הם אינם מודעים להפקעה, ומקווים עדיין בתמימות לבירור הוגן.

בתשובה לתביעות הקרקע, מפתחת גם המדינה טענה גורפת, שלבדואים לא הייתה בעלות על קרקעותיהם לפני 1948 משום שאדמות הנגב היו כביכול "מתות", כלומר לא מיושבות או מעובדות. בינתיים מוקמים עשרות ישובים יהודיים בנגב, רבים מהם על קרקעות שהיו בבעלות בדואית כלומר, מבחינה היסטורית, המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים, ולא להיפך.

טייק 3, 2002: מוקמות עשרות חוות משפחתיות של יהודים בנגב, רובן ללא אישורים ובוניגוד לתוכניות המחוזיות והארציות. בשנה זו מקים גם שבט א-טורי חווה על אדמתו, הנטושה זה 50 שנה, אך מסווגת בתוכנית המתאר הארצית כאזור לבנייה ופיתוח. תביעות הבעלות הרשמיות שהגישו הבדואים 30 שנה קודם עדיין יושבות כאבן שאין לה הופכין. המדינה מבקשת למסמס את העניין, אולי עד שישכחו הבדווים את האדמה או עד שימותו כל העדים. אך חברי השבט, שרובם מתגוררים ברהט, מעולם לא איבדו קשר עם הקרקע. הם חוזרים ליישבה ולעבדה. זמן קצר לאחר הקמת החווה החקלאית, מקבלים בתיה צווי הריסה.

טייק 4, 2010: דו"ח ועדת גולדברג להסדרת יישובי הבדואים ממליץ "להכיר בכפרים ככל שניתן". המדינה כבר החלה בינתיים בהכרה זוחלת בכמה כפרים שהיו בדיוק במצב של עראקיב, כלומר מיועדים להריסה ולפינוי. במקביל, במשפטי הקרקעות על אזור עראקיב מוצגות לראשונה בתולדות המדינה ראיות משמעותיות שהאזור היה מעובד ומיושב מאז התקופה העות'מאנית. בניגוד להכרזות המדינה, הקרקע לא הייתה "מתה", ולכן קיימת אפשרות שהבעלות ההיסטורית תוכר. מנגד, יוזמת המדינה תוכניות חדשות לייעור האזור, ופותחת במסע נטיעות נרחב - הכל כדי לשלול מהשבט את הקרקע. זאת ועוד - כאילו כדי לזרות מלח על הפצעים, מאשרת הכנסת את "חוק חוות הבודדים" ש"מלבין" עשרות חוות יהודיות (ואחת ערבית) שהוקמו בניגוד לחוק. ב-26 ביולי מצליחים פרקליטי המדינה להסיר את העיכובים וההקפאות המשפטיות של צווי ההריסה - וההמשך ידוע.

קאט. המסקנות המתבקשות: אם תושבי הכפר היו יהודים, מקומם הבטוח על אדמתם היה מובטח, והם לא היו עוברים מסכת תלאות אלימה. עראקיב הפך סמל לגירוש מתמשך של ערביי הנגב ולהתעללות מיותרת ובלתי צודקת של המדינה באזרחיה. אכן, אות החוק היבשה אוסרת כעת להקים את הכפר. אכן, המדינה הצליחה להעביר תוכניות לייעור האזור (כמובן בלי שיתוף או התחשבות בתושביו המקוריים). אך חוקים ותוכניות ניתן לשנות, כפי שראינו עם חוות הבודדים.

זו העת לפתוח דף חדש ביחסים בין המדינה לבדואים, לטובת הנגב כולו - ולהכיר בכפר בגבעות עראקיב, כמו גם בכל 45 הכפרים הבדואיים בנגב. בגליל הוכרו בשנות התשעים עשרות יישובים בדואים, ומצב האזור רק השתפר. הבדואים תובעים רק 5% מקרקעות הנגב, כך שהדיבורים על "סכנה למדינה" מופרכים ומעוותים. יש מקום בנגב לכולם - יהודים כערבים. הריסת עראקיב הורסת גם את מה שצודק וחכם - בנייה משותפת של האזור, תוך הכרה הדדית ושוויון. למען הנגב, זה הזמן להחליט על בינוי במקום פינוי, ועל הכרה במקום עקירה.

פרופ' אורן יפתחאל, מרצה לגיאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון, ויועץ למועצה האזורית לכפרים הבדואיים הלא מוכרים

שומרים על קרקעות הציבור / אורטל צבר

רבות דובר בתקשורת בשבועיים האחרונים על פינויו של "הכפר אל-עראקיב". המונח "כפר" שהשתרש בתקשורת יוצר תחושה כאילו מדובר ביישוב מוכר - אך חשוב להבהיר שבמציאות, מדובר במקבץ מבנים בלתי חוקיים שנבנו ונהרסו שוב ושוב במהלך השנים, החל משנת 1998. זו בנייה בניגוד לדין, תוך התרסה נגד הרשויות - למרות שקודם לכן היו לכל המתגוררים שם פתרונות מגורים ביישובים אחרים.

הבעלות על האדמות הללו הועברה למדינה כבר בשנות ה-50, כחלק מרכישה נרחבת לטובת רשות הפיתוח. לפי החוק, כמו גם לפי פסיקת בתי המשפט בכל הערכאות, המדינה היא הבעלים של המקרקעין.

חשוב להדגיש היבט זה, שכן בתקשורת נשמעים לאחרונה קולות, כאילו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מתנהלת תביעה שאמורה להכריע בגורל הזכויות במקרקעין.

אולם מטרת התביעה היא אחרת: לברר את שאלת זכויות הבעלות לפני רכישת הזכויות על ידי המדינה, כדי לבחון את השאלה האם יינתן פיצוי כלשהו לתובעי הזכויות. ההליך על תביעת הבעלות לא מתיימר להחליף את עצם רכישת הקרקע על ידי המדינה ואת החלטות בתי המשפט בדבר בעלותה על הקרקע.

למען הצגת התמונה הכוללת, יש להבהיר כי המדינה מקצה תקציבי ענק לאזרחיה הבדואים, בין היתר כדי לספק להם, כמו לכל אזרח, אפשרויות דיור, שירותים ותשתיות.

מיליונים רבים השקיעה המדינה בהכפלת גודלו של היישוב רהט ובהוספת אלפי יחידות דיור חדשות לתושביו, בתנאי רכישה מיטיבים במיוחד לרוכשי הקרקע. מתוכננים גם יישובים נוספים לרווחת התושבים הבדואים, כולם בבנייה צמודת קרקע תוך התחשבות כוללת במקורות תעסוקה ושטחים למרעה ולחקלאות.

אשר לתשתיות שהמדינה מספקת ליישובים הבדואיים - למעשה לא ניתן לספק שירותים אלו לכל מקבץ קטן שנבנה בעומק השטח, צריף פה ובית שם, אלא ליישובים סדורים בלבד. לתושבי המקבץ שפונה שוב השבוע מציעה המדינה פתרונות מגורים ברהט. לחלקם אף יש בתים שכבר בנו שם, והם מתגוררים בהם במקביל למגוריהם בשטח.

אורטל צבר, דוברת וממונה על הסברה במנהל מקרקעי ישראל