כך תסתירו ילד זר

ההחלטה הציונית והאנושית של ממשלת ישראל, לגרש 400 ילדים בעזרת פקידי ההגירה - שרק ימלאו את הוראות הממשלה החוקית - זכתה היום לרוח גבית נוספת משר הפנים אלי ישי, שנאם מעל דוכן הכנסת.

"כולם מבינים היטב שההורים משתמשים בילדים שלהם", אמר השר. "צריך לבוא לילדים ולומר נגמר הטיול. מישהו מהילדים יקום ויבכה? תפסיקו לבלבל במוח". ישי גם הזהיר כי ברחבי הארץ ישנם אלפי ילדים המוסתרים כדי שיוכלו לעמוד בקריטריונים להענקת חסינות פני גירוש, ולקבל אשרה בעתיד. "בייבי ויזה", כינה זאת.

היות שיש מספר חברי כנסת, שרי ממשלה ואפילו כמה אזרחים סתם, החושבים שהגירוש אינו מוסרי, כדאי להזכיר פה כמה שיטות, על סמך ניסיון העבר הלא-כל-כך רחוק, שבעזרתן ניתן למנוע גירוש - לפחות של חלק מהילדים.

מדובר בפעולות של בודדים שאינם קשורים לממסד, שהגירוש אינו מתיישב עם מצפונם או השקפת עולמם. אני מניח שגם אם ייתפסו האנשים המעלימים ילדים, הרי שהעונש שיוטל עליהם לא יהא כרוך במאסר ממושך או בפגיעה גופנית.

להלן מספר שיטות שנוסו בהצלחה. הן נוסו בעבר במקומות שונים בעולם. אלו שנקטו בהן, זכו להכרת תודה שנים רבות לאחר מכן. במרחק פחות משני ק"מ מבניין הכנסת הישראלית, ניתן למצוא חורשת עצים נאה שניטעה לכבוד האנשים הטובים הללו.

יזם זריז ובעל קשרים יכול לפתוח בית חרושת קטן שיעסיק כ-200 עובדים לצורכי ייצור כלי אוכל לחיילי צה"ל. בית החרושת הזה ייחשב כחיוני ביותר, מאחר והוא יעלה תרומה חשובה ליכולת הצבא (ההולך על קיבתו כידוע). העובדים יהיו זכאים להגנה זמנית מפני גירוש, כל עוד יעבדו במשמרות של 12 שעות בפס הייצור. הורי הילדים הללו יעבדו במשמרות הערב והלילה, וכך יישמר איחוד המשפחות. בית החרושת ייקרא בשם "שינדלר", שהוא השם המסחרי של ספלי אלומניום צבאיים.

שיטה נוספת: שיטת השגריר. באחת השגרירויות באזור הרצליה ינפיקו למבקשים דרכונן מיוחד לכל אחד מהילדים. למשל, ילד מועמד לגירוש יקבל דרכון שבדי. הוא ייכנס לארץ באשרת תייר, וכך הוא ומשפחתו יהיו מוגנים על ידי הממשלה השבדית מהתערבות החוק הישראלי בחייה.

מובן כי ניתן לשלב ילד נוסף בין הילדים שלך, אולם בשל מאפיינים בולטים (צבע עור, מבנה האף, עיניים מלוכסנות) הסיכוי להצלחת שיטה זו אינו גדול. אם כי כבר היו דברים מעולם.

ברור שמי שינסה להסתתר בדירת מחבוא, במרתף או באסם נטוש, עשוי אמנם להימלט מגזירת הגירוש לפרק זמן קצר או אולי אפילו ממושך, אולם קרוב לוודאי כי בסופו של דבר שומרי החוק יגלו את מקום המחבוא. שיטה זו, לפיכך, פחות מומלצת.

מאחר ומדובר במספר לא גדול של ילדים, לא נפרט כאן את כל השיטות הרבות, שניתן לקרוא עליהן בספרי הדרכה שונים. הרי אנו זוכרים היטב, ודבר לא נשכח, כולל הדרכים המגוונות שבעזרתם ניתן למתן את חוקי שמירת טוהר הגזע.

אולי יום אחד ייטעו חורשה, או לפחות עץ, לכבוד מפירי החוק בישראל של ימינו.

פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה, המרכז הרפואי הדסה עין כרם