ביקורת דרקונים

אני אוהב רימייקים. לא תמיד את התוצאה, אבל תמיד את הרעיון, כי רימייק של סרט אינו שונה לטעמי מביצוע חדש של יצירה מוזיקלית קלאסית או מהפקה מחודשת של מחזה. אם לא מרימים את האף, או לחלופין מוציאים את הראש מהתחת, מגלים שזאת דרכו של הקולנוע ליישר קו עם האמנויות הקלאסיות ולהתפצל לשני תחומים מקבילים: יצירה וביצוע. אם זה מספיק טוב בשביל התיאטרון והמוזיקה והמחול, למה זה נתפס כפחיתות כבוד דווקא במדיום האמנותי שהוא מלכתחילה המסחרי מכולם? צר לי, אבל נבצר לי. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני דורש מכם במפגיע להסתער על הסרט השוודי "נערה עם קעקוע דרקון" במקום להמתין בסבלנות לרימייק האמריקאי שלו (או ליתר דיוק לרה־אדפטציה האמריקאית של הספר שעליו מבוסס הסרט הזה, ושנקרא במקור השוודי "גברים ששונאים נשים").

את הגירסה האמריקאית, שממש עכשיו נקבע לה תאריך שחרור בדצמבר 2011, מביים דייויד פינצ'ר - תותח באופן כללי וליהוק נהדר באופן ספציפי, כי מה שהוא עשה ב"זודיאק" זה בדיוק הראש שאיתו צריך לבוא למותחן האלגנטי הזה. את התסריט כותב סטיבן זליאן, ש"רשימת שינדלר" מעיד על כך שהוא יודע משהו על מלאכת האדפטציה. את התפקיד הגברי הראשי, אם שום דבר לא ישתנה ברגע האחרון, ימלא דניאל קרייג המשובח. אז כן, זה צריך להיות בנזונה של סרט. אבל נומי ראפאס לא תהיה שם כדי לשחק את הנערה עם הדרקון על הגב, וזה לבדו קובע את האג'נדה: בדצמבר הבא צופים ברימייק. החודש טסים לראות את המייק.

כמו שאתם יכולים לראות במסגרת, יש לי כמעט רק דברים טובים לומר על "דרקון". צפיתי גם בשני ההמשכים שלו - כל "טרילוגיית מילניום" מאת סטיג לארסון עובדה לקולנוע והופצה בסקנדינביה כמעט במכה אחת בשנה שעברה - וגם עליהם יש לי מעט מאוד תלונות. את הסרט הראשון ביים בכישרון רב נילס ארדן אופלב, ואת הבאים ביים דניאל אלפרדסון בכישרון רב פחות, אבל הסך הכל הוא חוויית צפייה מרשימה בת שבע שעות. רק מה, בשביל "מרשימה" לא הייתי שולח אתכם לשעתיים וחצי של שוודית עם הכנה לארבע וחצי שעות נוספות. אני עושה את זה בשביל "מהפנטת", שזאת המילה הכי צנועה שאני יכול לחשוב עליה כדי לתאר את מה ששחקנית שוודית אלמונית אחת עושה בסדרת הסרטים הזאת.

כאמור, קוראים לה נומי (יש לבטא כמו נומי נומי) ראפאס (יש לתרגם "ציפור טרף". אשכרה: זה שם צרפתי שהיא ובעלה, גם הוא שחקן, אימצו אחרי שהתחתנו). היא בת 30, ושום דבר ברזומה הצנוע שלה - כמה סרטים שראו רק אנשים בשם סוון, קצת טלוויזיה, כמה הצגות - לא היווה הרמה לשלוש ההנחתות המטורפות שהיא הרביצה עם הדמות של ליסבת סלאנדר. אם קראתם, אתם מבינים את האתגר; אם לא, תנו לי לסכם לכם את זה ככה: זה לא רק שסלאנדר היא בחורה מוכת גורל ואנורקסיה, דו־מינית ורב־טראומתית, האקרית מבריקה ובעלת כישורים חברתיים שממקמים אותה בערך מילימטר מאוטיזם. זה לא רק שסטיג לארסון עצמו הגדיר אותה כגירסה בוגרת, אנטי־סוציאלית ובעלת הפרעת קשב של בילבי בת־גרב - מה שזה אומר, למי שזה אומר. זה גם שכל אירופה המתינה לראות מי הפסיכית שתעז לשחק את הגיבורה האמיתית של סדרת הספרים הסופר־מצליחה הזאת. בהיבט הזה, העובדה ש"נערה עם קעקוע דרקון" גרף 100 מיליון דולר ברחבי אירופה היא כמעט נס.

ואגב נס, זה מה שחשבתי במשך שבע השעות שלי עם הטרילוגיה הזאת, כולל הקטע האף פעם לא פשוט של החלפת במאי: שהתפקיד הזה נראה כאילו הוא מבוצע תחת השראה אלוהית. טכנית, ראפאס עשתה דיאטת רצח ולמדה קיק־בוקסינג ואפילו פתחה מחדש חורי פירסינג שכבר מזמן נסגרו כדי להיכנס לדמות. אבל כל הרוברט דה־נירואיות שבעולם לא מסבירה את זה שפשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. רוב הזמן היא שותקת או מדברת במה שסבא שלכם נהג לכנות טלגרמות; זה בכלל לא משנה. היא אוכלת את המסך, לועסת אותו, וכראוי לדרקונית יורקת אותו במטח של אש.

בטוויסט מבאס של הגורל, סטיג לארסון מת בשנת 2004 בגיל כולה 50. הוא לא זכה לראות את הספרים שלו נמכרים ביותר מ־30 מיליון עותקים ברחבי העולם, ובטח לא את הסרטים שנעשו מהם. אבל יש לי הרגשה שאם היה רואה, לארסון היה קודם כל מחבק חזק־חזק את הכתפיים הצרות־צרות של ראפאס.

למרות הרשימה הבאמת מרשימה של שחקניות שאמורות להיכנס לעגילים של ליסבת סלאנדר בגירסה האמריקאית - מדברים בין היתר על אלן פייג' מ"ג'ונו" ועל נטלי פורטמן מירושלים - קשה להאמין שמישהי תצליח ליצור שוב סוג כזה של סימביוזה עם הדמות הזאת. דייויד פינצ'ר בטח יעשה יופי של סרט, ואינשאללה תהיה לנו בעוד כמה שנים טרילוגיה אמריקאית להשוות עם המקור השוודי. אבל נומי ראפאס, לא יעזור לאף אחת, היא הנערה עם קעקוע הדרקון.