כפר יאסיף: כשדרקונים רושפים על קברי צדיקים

• מספר תושבים: כ-9,000.

• צפיפות: כ-2,700 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב).

• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.

• אחוז הזכאים לבגרות: כ-52% (הממוצע הארצי כ-45%).

• שכר הממוצע: כ-4,200 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

• גישה: מכביש 70 פונים מזרחה.

• טריוויה: אחוז האקדמאים בכפר הוא הגבוה במדינה.

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

כל נדריי

פעם בשנה, ב-25 בינואר, יומו של הנביא אלח'דר, עולה העדה הדרוזית לרגל למקום המקודש לו בכפר יאסיף. אלח'דר (הירוק) הוא הנביא השני בחשיבותו לדרוזים (אחרי יתרו), והוא כנראה הקדוש המצוין ביותר בישראל: לא פחות מ-70 מקומות מזוהים עמו, בדרך כלל כנקודות שבהן נהג להתפלל.

בנצרות מזוהה אלח'דר עם אליאס (הלוא הוא אליהו) אבל גם עם סנט ג'ורג', החייל הרומאי הנוצרי, שהעדיף שיוציאוהו להורג מאשר להמיר את דתו. שיתוף הסממנים הדתיים כל כך חזק עד שבליבתו של מקאם נבי אלחד'ר הדרוזי בכפר יאסיף מצויה תמונה, המתארת את הקרב האגדי בין ג'ורג' הקדוש לדרקון. 

מכל המקומות המזוהים עם אלח'דר, הרי שזה שבכפר יאסיף הוא החשוב ביותר לעדה הדרוזית. בשנים האחרונות החלה בכפר בנייתו של מתחם מפואר שיכיל את העולים הרבים לרגל.

עזאם זהר, המפקח על המקום, קיבל את פניי במקום, והוליך אותי בין האולמות הבנויים למחצה. הוא תאר בפניי את עתידם המתוכנן: "זהו אולם לנדרים", הצביע עזאם על חלל גדול. "אם מישהו במשפחה חולה, למשל, נודרים נדר, ואם הוא מבריא, המשפחה באה לכאן לציין את התגשמות הנדר".

מתלבטים במקאם אלח'דר. ברקע: סנט ג'ורג' והדרקון (צילומים: יוסי יובל)

בגן המתחם פגשתי את משפחת אל-חלבי, שהגיעה מדליית אל-כרמל כדי לחגוג את החלמתו של אחד מבני המשפחה, ולקיים את הנדר שנדרה בעת שחלה. השעה הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת, והמשפחה הייתה כבר עסוקה בהכנות לארוחה החגיגית. הילדים שיחקו כדורגל בסמוך והסבתא ליבבה קציצות בשר.

הנשים של משפחת אל-חלבי מתכוננות לקראת קיום הנדר

מועדון הקצינים

עדנאן גבישי, חבר המשפחה ומורה דרך במקצועו, הצטרף אלינו. הוא הגיע במיוחד מהכפר ג'וליס כדי לציין את המאורע המשמח, והתפנה לשטוח בפניי את משנתו על אודות הדרוזים. לטענתו, הזהות הדרוזית אבדה במהלך ההזדהות המוחלטת עם השלטון המקומי.

"המקום היחיד בעולם שבו אנשים מוגדרים כדרוזים - הוא בארץ", טען. "בלבנון הדרוזי הוא לבנוני, בסוריה הוא סורי. בארץ חמישה אחוזים מן העדה דתיים - ומי שאיננו דתי נמצא בחוץ". עדנאן מציע "להקים זרם ביניים מסורתי, כיפות סרוגות, שיאפשר לשמור על הזהות הדרוזית".

התיישבנו לאכול, והחברים הוותיקים גילגלו שיחה, מדברים ביניהם עברית צחה מתובלת במעט ערבית.

"יש כאן מישהו שדרגתו פחות מסגן אלוף?" תהיתי לאור השיחה.

"כן", ענה עדנאן נחרצות - "אשתי".

מנהג שמשותף לכל העדות ולכל הדתות - תנומה קלה בשעות אחר הצהריים

כפר יוסף

לאחר מכן הסביר בפניי עדנאן את מקור השם "יאסיף". כמו בכל כפר בישראל, פחות או יותר, יש כמה גרסאות לגביו השם שעל פי הוא קרוי. לפי אחת מהן, יאסיף נקרא על שם יוסף בן-מתתיהו, כהוקרת תודה על שיתוף הפעולה שלו עם הרומאים. לפי גרסא אחרת, נקרא הכפר על שם יוסף אבינו, שקברו מזוהה על ידי הדרוזים בכפר ירכא. יהיה מקור השם אשר יהיה, אין מחלוקת על כך שעברו של הכפר מגיע עד לימי הפיניקים, וטומן בחובו נדבך יהודי חשוב.

הכפר מזוהה עם היישוב חסה, הנזכר בספר יהושע כממוקם בנחלת שבט אשר. ישנן עדויות לנוכחות של כמה משפחות יהודיות בו במאות ה-19-16. באחד מבתי הגרעין הקדום נמצא אפילו משקוף ועליו חרותים מנורה, לולב ושופר, ככל הנראה שרידי בית כנסת.

במאה ה-19 עברו כנראה אחרוני היהודים מהמקום אל עכו, אך חשיבותו של הכפר ליהודים לא פחתה, ואולי אף להיפך: הדרך (כיום כביש 70) שהובילה מעכו לראש הנקרה, חלפה בסמוך לכפר - ממזרח לביצות מישור החוף הגלילי - ונחשבה לגבול שבין "ארץ העמים" לארץ ישראל. עכו נחשבה על ידי חז"ל כ"ארץ העמים" ותושביה היהודים העדיפו אפוא לקבור את מתיהם בבית הקברות היהודי של כפר יאסיף.

לקיים מצוות המת בלבו של כפר ערבי. בית הקברות היהודי הישן של יאסיף

השומר הערבי של קבר הרמח"ל

"לך תראה את בית הקברות היהודי", המליצו עדנאן ורעיו. הם בירכו אותי ב"זיארה מקבולה" ("שיהיה ביקורך מקובל על הנביא"), ברכה הניתנת על-ידי הדרוזים לעולים לרגל. ה"נביא", במקרה זה, הוא הצדיק רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), בן המאה ה-18. הוא נחשב לענק רוח יהודי שהתיישב בעכו בעידודו של השליט המוסלמי המקומי, דאהר אלעמר.

סיפורו המרתק של אלעמר, עובר בין תחילת דרכו כשליט בדואי מקומי מטעם העות'מאנים, ועד שסיפח לממלכתו בהדרגה שטחים רבים בגליל. ה"רומן" שלו עם היהודים מצדיק כתבה נפרדת, אך לענייננו זה חשובה רק העובדה שלאחר מותו, נקבר הרמח"ל בכפר יאסיף.

הגעתי לבית הקברות העומד עדיין, למרות שמרבית המצבות שבו כבר נעלמו. שלט על הגדר מורה בערבית לשמור על קדושת המקום, ושלט קטן, על אחד הקברים, מציין את קברו של הרמח"ל. "מי אתה?" שאל אדם מבוגר ישוב על כסא ישן בחזית בית הקברות, שהציג את עצמו כנציגהּ של משפחת סיאגה-ג'יריס הנוצרית. המשפחה מופקדת על שמירת המקום, והוא ידע לספר כי היהודי האחרון נקבר כאן בשנות ה-30 של המאה ה-20.

גדר בית העלמין היהודי, ועליו שלט המורה לשמור על קדושת המקום

אחר כך פרש בפניי השומר את סיפור ששמע מהוריו: "לפני שהיהוד עלה ארצה, היה אחד יהודי, עם עשר דונם זיתים, כאן ליד. אמר לנו: 'תאכלו את הזיתים ותשמרו על הקברים'". מאז, הוא סיפר, שומרת המשפחה בקנאות על בית הקברות.

"מגיעים לכאן יהודים?" תהיתי.

"לפני כמה שנים הגיעו לכאן אוטובוסים מתל אביב וזיהו קבר סדיק. עכשיו באים להתפלל".

מהימים שעוד היו כאן דרקונים

מר סיאגה-ג'יריס עצמו, מתפלל בכנסייה האורתודוכסית הסמוכה שגילה מוערך בכ-250 שנים והייתה סגורה כשהגעתי אליה. ריבוי הכנסיות בכפר, שזרמים נוצרים רבים מיוצגים בו, איננו תולדת אירוע נוצרי כלשהו שהתרחש בו, אלא שירות לאוכלוסייה הנוצרית הגדולה. במאה ה-19 עוד היה בכפר רוב נוצרי מובהק, אך כעת יחסי הכוחות נוצרים-מוסלמים שווים פחות או יותר.

הכנסיות בכפר משרתות את האוכלוסייה הנוצרית. חצר הכנסייה האנגליקנית

במחצית הדרך במעלה הגבעה, בין סמטאות הגרעין הקדום של הכפר, מצאתי את הכומר האנגליקני בלאל חביבי ניצב מחוץ למבנה הכנסייה, מוקף בילדים, חניכי הקייטנה שלו. בלאל נראה עייף לאחר יום ארוך בקייטנה, אך למרות זאת נאות לפתוח למעני את הכנסייה היפה שהוקמה ב-1897 ומשרתת את 300 האנגליקנים בכפר. לדבריו, בעבר הייתה הכנסייה פתוחה תמיד, אך היום הוא נאלץ להתמודד עם גניבות ולכן הוא נועל את המבנה. הוא העיד כי ישמח לארח קבוצות, אך הבהיר כי הביקור מותנה בתאום מראש. מרבית הכנסיות בעיר נוהגות כמוהו.

למרות עייפותו הסכים בלאל לפתוח את שערי הכנסייה האנגליקנית היפה

חללה הפנימי הגדול של הכנסייה פשוט וריק כמנהג האנגליקנים. האורתודוכסים, לעומתם, נוהגים להרבות באיקונות, ובארץ תימצא בכנסיותיהם לרוב תמונתו של ג'ורג' הקדוש במלחמתו בדרקון. כשיצאתי מן המבנה, הבחנתי בדגל קטן של ארגנטינה, שריד מן המונדיאל, תלוי על ביתו של הכומר שמאחורי הכנסייה. בחצר סמוכה נפח ילד בוובוזלה אדומה. אולי נשא תפילה לג'ורג', הלא הוא אלח'דר - כלומר אליהו - ואולי סתם נהנה להרעיש עולמות.

תודה לדניאלה צ'סלו על הסיוע בהכנת הכתבה.

• אבו סנאן: ערבים, נוצרים, דרוזים וגם נקודה יהודית
• כפר קרע: על ערבסקה יהודית, גורל והרבה זעתר
• פרדיס: סושי, חומוס, מסגדים וגן עדן עלי אדמות
• טמרה: עזוב אותך מהמואזין, שב איתנו לקפה
• ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
• סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים
• רהט: ביקור בעיר הדרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה, העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם
  
• בשבוע הבא: יוסי מבקר בטייבה