חוב לעירייה: האם ההתיישנות בתוקף?
רק לאחרונה קבע בית המשפט העליון כי ניתן להתגונן בפני הליכי גביה של הרשות המקומית, בטענת התיישנות. הבעיה היא שהטענה הזו טובה לסיכול הליכי הגבייה אך לא למחיקת החוב
רשויות מקומיות תמיד יחפשו דרכים למלא את קופתן החסרה, והארנונה היא אחת מהן. היות והן מנועות מלשנות את שיטת חישוב השטחים, או להעלות את תעריפי הארנונה מבלי לקבל לכך את אישור שר הפנים והאוצר, הן נדרשות לדרכים קצת יותר יצירתיות.
דפדוף בספרי העירייה הישנים וחיפוש אחר חובות שטרם נגבו, או אחר נכסים שמעולם לא חויבו בארנונה או בהיטלי פיתוח, והוצאת דרישת תשלום לאזרחים ועסקים בגין חובות ישנים, היא דוגמא לכך.
כמו יין טוב, גם חוב ארנונה משתבח עם השנים, וזאת בשל הריבית הגבוהה המוטלת על חובות לעירייה.
הרשויות המקומיות נהנות ממעמד מיוחד
לו היו הרשויות המקומיות ככל אזרח, הן היו צריכות לתבוע את חובותיהן הישנים בביהמ"ש. בתגובה לתביעה שכזו, ניתן היה להתגונן בטענת התיישנות על כל חוב שמקורו בתקופה של למעלה מ- 7 שנים.
אלא שהעיריות נהנות ממעמד מיוחד בעניין זה. כל מה שהן צריכות, הוא לשלוח דרישה לתשלום החוב הרשום בספריהן, ובמידה וזו לא נענית, הן רשאיות לכאורה, בחלוף 15 יום לפעול בהליכי גביה מנהלית הכוללים תפיסה ועיקול של מיטלטלין, מקרקעין, משכורת וכיו"ב.
כיצד מתמודדים עם הליכי הגביה דרקוניים שכאלו, והאם ניתן לטעון להתיישנות כנגדם?
לטענת ההתיישנות שני אפיונים מהותיים עיקריים. האפיון הראשון הינו היותה של טענת ההתיישנות טענת הגנה במהותה.
ככלל, כאשר נוקטת הרשות המקומית בהליכי גביה מנהלית לגביית חובות שנוצרו לפני למעלה מ- 7 שנים, על המתנגד להליכי הגביה, ליזום הליך משפטי כנגד פעולתה של הרשות.
בהליך משפטי זה, המתנגד להליכי הגביה הינו יוזם ההליך ולכן לכאורה הוא מנוע מלטעון להתיישנות (שהינה כאמור טענת הגנה במהותה).
מילכוד: טענת התיישנות בלי לטעון להתיישנות
עד ממש לאחרונה, כשסוגיה זו הוכרעה בבית המשפט העליון, בבתי המשפט השונים ניתנו הכרעות סותרות בשאלה האם ניתן ליזום הליך משפטי המתבסס על טענת התיישנות.
מחד, נפסק כי לא ניתן לתקוף את הליכי הגביה המנהלית בטענת התיישנות, ומשמעות הדבר היתה כי למעשה חובות ארנונה לעולם אינם מתיישנים.
מאידך, הכרעות אחרות קבעו כי ניתן לטעון להתיישנות כנגד נקיטת הליכי גביה מנהלית, בהיותם אלטרנטיבה להגשת תביעה כספית על ידי הרשות המקומית.
היות ולא היתה עד כה הכרעה ברורה בעניין זה, בתי המשפט מצאו דרכים יצירתיות לקבוע כי אין לנקוט בהליכי גביה כנגד חוב ישן, וזאת מבלי לקבוע כי חלה התיישנות, אלא על ידי קבלת טענות של שיהוי, חוסר סבירות, מניעות, חוסר מדתיות וחוסר תום לב מצד הרשות.
התיישנות? רק אם העיריה שתקה 7 שנים
אולם לאחרונה, נדרש בית המשפט העליון לדון בסוגיה זו (נסייר נ' עיריית נצרת עלית) וקבע כי היות והליכי גביה מנהלית הינם למעשה תביעה של הרשות את חובותיה, ניתן להתגונן (ולמעשה לתקוף) בפני הליכים אלו בטענת התיישנות.
ניתן לראות בכך בשורה של ממש בעניין ההגנה על זכויות הפרט, היות והחלטה זו יוצרת ודאות כי לא נידרש לפתע לתשלום חוב שנוצר לפני למעלה מ- 7 שנים.
חשוב בעניין זה להבין כי במידה ובמהלך השנים נוקטת הרשות המקומית בפעולות לשם גביית החוב, יש בפעולות אלו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
לפיכך, ניתן יהיה להדוף את ניסיונות הרשות לגבות חוב ישן, רק במידה והרשות המתינה בחוסר מעש ורק "לפתע" נזכרה לשלוח את דרישת התשלום.
החוב נשאר רשום בספרים
היבט אשר לא קיבל מענה מלא בפסק דינו של בית המשפט העליון, הינו היותה של טענת ההתיישנות טענה דיונית, כלומר יש בכוחה לסכל את הליכי הגביה אך לא להביא למחיקת החוב מספרי העירייה.
בהתאם לזאת, העירייה אומנם תהיה מנועה מלפעול לגביית החוב הרשום בספריה, אולם החוב לא יימחק אלא יצבור ריבית גבוהה.
הבעייתיות בכך יכולה להתעורר למשל כשנבקש למכור את הנכס ונזדקק לשם לאישור העירייה לרישום העסקה. הרשות המקומית תוכל למנוע את רישום העסקה עד אשר לא יוסדר החוב כלפיה.
יודגש, כי מחיקת חוב מספרי העירייה מתאפשר אך ורק באישורם של שר הפנים והאוצר, ולכן ככל הנראה עוד יידרש בית המשפט העליון לשוב לסוגיה על מנת שניתן יהיה לחלוטין לראות בחוב שהתיישן סוף דבר.
לסיום, אחדד שתי נקודות להן יכולה להיות משמעות מעשית רבה בהקשר של טענת ההתיישנות.
ראשית, חשוב לזכור כי על פי חוק ההתיישנות יש לטעון להתיישנות בהזדמנות הראשונה, אחרת נחשב הדבר כויתור על טענה זו.
שנית, הודאה כתובה או הודאה בפני ביהמ"ש בדבר קיומו של החוב לעירייה, תביא לכך שתקופת ההתיישנות תתחיל להיספר מחדש מיום ההודאה, ולכן ככלל נכון להתכחש לעצם קיומו של החוב הישן אותו מנסה העירייה לגבות.
הכותב הוא עו"ד במשרד עורכי הדין שטיינמץ, הרינג, גורמן
לפנייה לכתב/ת 
