פייסבוק שאב אותי כמו מסיבה גדולה ותוססת
בשנייה שהתחברתי נשלף מאי שם תמנון מסתורי בעל הרבה יותר משמונה זרועות שהצמיד אותי למקלדת, לצג, לכסא, וגרם לי להתנתק מהמציאות. ראי ראי שעל הקיר, אני מכורה
אבל היום אנחנו כבר לא זקוקים לשירותי מראת קסמים. כמה הקשות על מקשי המקלדת, והופ כבמטה קסם מתנוססת תמונתנו במרחב הווירטואלי ושלל תשובות מגיעות משלל מראות של ימינו.
היו לי פעם חיים נורמליים, עד שמישהו אמר לי לפתוח פייסבוק. רגע דל ושומם אחד בו קיבלתי את ההחלטה שינה את כל הכללים. פייסבוק זה חומר גלם, לאחד זה בזבוז זמן מוחלט, שני מקור להשראה, לאחר זהו פיק-אפ בר. עבורי זוהי מסיבה וירטואלית אחת גדולה ושוקקת חיים. בשנייה שהתחברתי ועליתי לאוויר נשלף מאי שם תמנון מסתורי בעל הרבה יותר משמונה זרועות שהצמיד אותי למקלדת, לצג, לכסא, וגרם לי להתנתק מהמציאות.
ביום הראשון אספתי לי את כל חבריי וחברותיי מכאן ומעכשיו וגם מאז ומאי שם. התחברתי למכרים, בני משפחה מדרגות שונות, חברות שאני רואה פעם בשנה ביום ההולדת וגם כאלה שאני פוגשת כל בוקר בכניסה לגן. כמה שעות חלפו מרגע הינתן האות בקו הזינוק, ואז גם הגיע הראשון שלי, שהיה מהפנט, כמו כל דבר ראשוני, בתולי, מסמא עיניים.
לא ממש הבנתי מדוע קיבלתי הצעת חברות מגבר שאיני מכירה, בעוד הסטטוס שלי ברור כמו אחוזי הלחות באוגוסט. "נטוורקינג", הוא ענה, ולמרות שמקצוע המשורר שהוא התהדר בו לא ממש נוגע לשיתופי הפעולה שלי, מיד אישרתי את חברותנו, תוך חישוב מתמטי זריז לגבי תרומתו המספרית לרשימת החברים שלי. העובדה השולית שהסרתי אותו מהרשימה כמה רגעים לאחר מכן, כשהוא כתב "ואת גם מאוד מאוד יפה. לא מפריע לי שאת נשואה", לא העיבה כהוא זה על מצב רוחי.
שיכורה לגמרי, מיין בטעם חדש של עשרות חברים
המסיבה הזאת, שמתנהלת בלי הרף, מספקת בכל רגע נתון מלאי אנדרופינים, חופן סרוטונין ופה ושם חיזוק אסטרוגני להגברת הנשיות . שיכורה לגמרי, מיין בטעם חדש של עשרות חברים שאין לי חצי דבר משותף איתם פרט לרצונם להיות חברים שלי והסכמה מיידית שלי, אני מתנדנדת אל תוך הווירטואליה, מודעת לכך שככל שכמות החמצן במוחי מדלדלת , כך אני מרגישה מסוחררת וטובת לב יותר.
בכל רגע שאני מתחברת לישות החדשה שקרמה עור וגידים אל מול עיניי המזוגגות אני מרגישה כמו ילדה במגרש משחקים. כל התחברות שלי, בכל שעה, דומה להכנסת שקית פופקורן למיקרו. רעש גרעיני התירס המתבקעים מזכיר יותר מכל את קולו של חלון הצ'ט הנפתח. סטטוסים נרשמים, תמונות עולות לאוויר, מכל עבר נפתחים חלונות, כולם רוצים לדבר, להכיר, ובעיקר לרשום ברצף את האות ח' 50 פעם על כל שטות שנכתבת. כל האקשן הזה מתקיים גם בארבע לפנות בוקר, כשאני נכנסת הביתה לאחר בילוי וקופצת "לרגע אחד" להציץ מה קורה במסיבה ומה פספסתי בהיעדרי - למרות מבטי הזעם של בעלי שלא הצליח למנוע משתי ידיו לשוטט על גופי כבר בדרך הביתה וממתין לי כעת במיטה השוממה.
מיום ליום הופכים שרירי פניו לנוקשים מעט יותר
אני יוצאת מגדרי מרוב אושר על הצעצוע החדש והמגניב שקיבלתי. מי כמוני, ערפדית היונקת תשומת לב למכביר, ששה למקור חיים כה מרווה. האיש שעד לא מזמן חלקתי איתו מיטה וחיים אמיתיים מתלהב קצת פחות, שלא לומר משנה צורה בהדרגתיות. מיום ליום הופכים שרירי פניו לנוקשים מעט יותר, תופעה ששייכתי לחלוטין לחלק מתהליך ההתבגרות הטבעי. מידי פעם אני מביטה בו ורואה איך הירוק של עיניו גלש החוצה ועוטף אותו כעת בירוקת של קנאה, אבל למי יש זמן להתמקד בתופעה על טבעית שכזו? "אולי תראה רופא?" אני מציעה, "אתה ירוק שזה מבהיל!" נדמה לי שגם טון דיבורו השתנה להברות קצובות, חסרות סבלנות, שמתחברות בעיקר למילים רוטנות.
הקשר החדש הזה של אשתו עם המחשב נדמה בעיניו כתעלומה בה פלש יצור מהחלל החיצון אל חיינו, הביא איתו כף ענקית והוא עסוק בערבוב נמרץ של מה שהיה עד לא מזמן הפרטיות שלנו.
בעלי היקר היה מאוד מרוצה עד כה מהתרגיל המתמטי שנקרא "חיינו", וכל משתנה נוסף שנכנס לתוך המשוואה הפסטורלית, משמעותו גורם מבודד. פעם גם לו היו חיים נורמליים, עד שמישהו הציע לאשתו להתחבר. ומאז שאמא פגשה את פייסבוק , אבא מרגיש בודד.
הוא מודע לכך שהמוח של אשתו, שבימים כתיקונם הוא איבר חיוני, שופע ורב תושייה, הצטמק באחרונה לכדי מספר לא רב של תאים אפורים. קצר חשמלי כלשהו בין האונות גורם תשדורת חוזרת ונשנית של הוראה אחת ויחידה לשתי ידיה, שעד לא מזמן ניגנו על גופו וכעת מנגנות בעיקר על המקלדת.
מזל שהחום השפיע עליי, כי פתאום שמתי לב לפרטים חשובים שעד לא מזמן נדמו כשוליים. זה התחיל בגלל טירון פייסבוק שדקה אחרי שאישרתי לו חברות כבר כתב לי על הקיר באותיות קידוש לבנה שהוא חייב לפגוש אותי ביום שישי, למרות שהסטטוס שלי כנשואה מתנוסס לצד התמונה - המוצלחת, יש לומר - שהנפיק צלם מוכשר במסיבה. לפני שהספקתי לבדוק אם החיוורון שלי לבן כסיד או נוטה לכחול התחילו להגיע שאלות מחבריי האמיתיים. מזל גדול שבעלי, שיחיה, עומד על דעתו שרשת חברתית כזו או אחרת היא בזבוז זמן והתנוונות, וככלל, וירטואליה לא עושה לו את זה, שכן למרות הפרגון האדיר שהוא בדרך כלל רוחש לי, יש לי הרגשה שזה לא היה עובר בשלום. מישהו היה חייב ללכת, אני, או הוא, או המחשב עם הטירון שלכלך לי את הקיר.
לפני שהספקתי להסדיר את נשימתי מניקוי הקיר משאריות טומאה שינה חבר טוב, שנראה כמו למבורגיני נוצצת, את תמונת הפרופיל לתמונה שיותר מכל הזכירה לי גוויה. בעודי מגלגלת בעיניי מול הדבר הזה שהופיע בתמונה, שבינו ובין החתיך שאני מכירה אין כל קשר, התחילו להצטבר תגובות אוהדות ו"לייקים", שיותר מכל הבהירו שאני עיוורת, או שחברוּת וירטואלית היא צבועה.
הבנתי - התמונות והסטטוסים מפורסמים כדי שנוכל לקבל צ'פחה אוהדת וחברית על השכם, כדי שכולם יגיבו , כדי שנוכל לשמוע שוב ושוב כמה אנחנו שווים/חכמים/שנונים/יפים - ואין כאן שום דבר מיותר למחיקה. ההבדל בין פרסום סטטוס בפרופיל שלי ופרסום טור הוא שחברים לא יורקים לנו את האמת בפנים, כולם רוצים להיות בסדר עם כולם, כי כל פייסבוק חברים.
לאור התובנות החדשות חזרתי לחיקו החם והאוהב של בעלי. אני נרקומנית בגמילה. קשה לוותר בבת אחת על האדרנלין ועל המסיבה שלא נגמרת, אז אני מורידה מינונים. מידי פעם אני שוקלת לנפץ את המחשב על הקיר הבורגני שמולי, אבל בעודי מושיטה את כפות ידיי לתפוס את המנוול ולסיים את כל העניין ההזוי הזה, נדמה לי שאותן שפתיים אדומות שחיכיתי להן בתוך המראה הגדולה מופיעות כרגע על צג הנייד, לוחשות כמו גחלים לוהטות:
"את לא תפגעי בי. את מכורה. אף נרקומן לא משליך לאסלה את אבקת האשליות".
לפנייה לכתב/ת 
