תחנות חיים: סיור במחוזות ילדות עם גלעד שגב

בעולם שבו שמם של סלבס נקשר ברכילויות, תוכניות ריאליטי ושאר נושאים טפלים, חשבתי דווקא ללכת עם הידוענים השונים למקומות אחרים, פנימיים יותר ומוארים פחות בעוצמת אור הזרקורים. לטייל איתם במחוזות ילדותם, בשכונה שבה גדלו, לשבת איתם בבית הקפה האהוב עליהם, או במקום ממנו הם מקבלים השראה, שקט או געגוע.

כך נולד פרויקט "מסע עם כוכבים". בכל שבוע אטייל בארץ עם אישיות מפורסמת אחרת בנקודות הציון והמקומות האישיים בחייה. את הופעת הבכורה מקבל הזמר גלעד שגב. אחרי אלבום זהב, עשרות אלפי הורדות סלולאריות, ולהיטים גדולים ("עכשיו טוב", "אישה מהשמיים"), מצא שגב זמן לטיול בנופי ילדותו ובגרותו ברמת-גן ותל אביב. קבלו את המועמד לתואר זמר השנה ושיר השנה, בסיור פרטי.

נוסטלגיה ליד הבית

"במגרש הזה העברתי שעות אינספור. אני חושב ששם פיתחתי את ראיית הלילה שלי, כי כשירד החושך תמיד היינו ממשיכים לשחק. בתור ילד, עברתי מספר ניתוחים ברגל שמנעו ממני לעשות ספורט בשנים הראשונות של בית הספר היסודי. מאוחר יותר, כשהבעיות האורתופדיות נפתרו, עשיתי הכל כדי להשלים את החסר, ובערך כל יום הייתי מוצא את עצמי משחק כדורגל וכדורסל במגרש השכונתי.

"אני מקווה שלא יבנו בניינים גם במגרש הזה". שגב (צילומים: גילי מצא)

אפילו טניס היינו משחקים במגרש הזה, אבל עם חוקים מיוחדים, כי לא הייתה בו רשת. המיקום של המגרש, באמצע שדה פראי, נתן תחושה כאילו שאתה נכנס ליקום מקביל באמצע העיר, ואפשר לי ולחברים הקבועים לחזור לילדות שלנו בכל פעם מחדש. גם כמבוגר זה כיף לחזור לשם עם החברים, ולהיות ילדותי. בדיוק כמו שאני אוהב".

הפסלים המדברים

"למרות שלא ראיתי את הגינה של ההורים שלי כבר שבועיים, ידעתי שהיא פורחת. היא תמיד פורחת, מאז שאני זוכר את עצמי. פרחים בכל הצבעים אוהבים לפרוח שם, ושני ההורים שלי היו תמיד מחוברים מאד לטבע וליופיו.

אבא שלי הקפיד שבגינה יהיה ייצוג לשבעת המינים מהתנ"ך. כשהענבים שהוא שתל בה לא צמחו מספיק מהר, הוא היה תולה אשכול ענבים מהסופרמרקט ומספר לי שזה גדל בלילה.

האהבה של הוריי לאמנות השתלבה עם אהבתם לטבע. אפשר למצוא בגינה פסלים של חברם, האמן הגדול, מנשה קדישמן.

ההורים שלי מאז ומתמיד היו מלח הארץ. בעיניי הם גם הסוכר שלה".

"נדמה לי שהחיות המפוסלות מרגישות מאד נוח בין הצמחים". גינת ההורים

האוטובוס הכי רמת-גני

"קו 67 ברמת גן עושה דרך ארוכה לכל אורך העיר, מדרום לצפון, מכפר המכביה והפארק הלאומי עד לקניון איילון. בתור ילד זה היה אמצעי התחבורה היחיד שהיה כדי להגיע ממקום למקום, ממש מעבורת לעולמות אחרים. יש לי הרבה זכרונות מהאוטובוס הזה: דייט ראשון לסרט, למשל, כשאני לבוש לבן וילדת חלומותיי עולה לאוטובוס ומתיישבת לידי. או נסיעה עם החברים, כל אחד מנסה להמציא דרך מקורית יותר כדי לצחוק על האמא של השני. או ההתרגשות כשמחליפים קו אחד בקו אחר....

"קו האוטובוס שלקח אותי למקומות רחוקים. כמו תל אביב"

זה מצחיק איך שמספר שרירותי שנקבע לקו אוטובוס מסוים, בעיר מסוימת, יכול לעורר רגשות כל כך גדולים כשהוא מופיע בהקשרים שונים במשך חיים שלמים אחר כך".

המיתוס שלי

"כמו רבים אחרים, כנער הערצתי את יצחק רבין, וכמו רבים וטובים אחרים הרגשתי אבל עצום עם לכתו. עם זאת, כשחלפו השנים גם הופתעתי לגלות שחלק ממתנגדיו הפוליטיים - ההוגנים שביניהם, לא הרוצחים - צדקו גם כן. הזמן הראה לי שגם אם מבחינה פוליטית כל חברי המפלגות השונות מימין ומשמאל צודקים, עדיין הסגנון של הדיון הוא זה שחשוב ביותר.

זה נכון גם לגבי דרך החיים שלי: הסגנון חשוב ממהות. הדרך חשובה מהיעד. השלום עם השכנים שלנו תלוי כרגע בעיקר בהם, אבל שלום בין בני העם שלנו, והשלום שלי עם עצמי? זה תלוי בעיקר בי. וזה מה שאני בחרתי לקחת מהאבל האישי שלי על האיש הגדול הזה".

"הרגשתי אבל עצום עם לכתו". האנדרטה לזכרו של רבין בסמוך לעיריית ת"א

מחיאות כפיים ושתיקות בכיכר

"הבמה המרגשת ביותר שאמן יכול לעמוד עליה היא זו שבכיכר רבין, באירוע יום הזיכרון לזכר חללי צה"ל. השירים הכי מרגשים. האמנים הכי גדולים. העם הכי יפה, זה שלא שוכח את מיטב האנשים שהקריבו את עצמם - למעננו.

זה הכבוד הכי גדול שבו זכיתי בדרכי המוזיקלית. לשיר מעל במה זו. אני בהלם שהצלחתי לשרוד את ההתרגשות שאחזה בי. השתיקה המושלמת, העמוקה, שנשמעה אחרי ביצוע כל שיר, הכילה בתוכה את הכוח החזק ביותר שחוויתי. כוח של עם בלתי מנוצח".

לוקאל פטריוטיזם

"אנשים אוהבים לדבר על ערים בעולם, כמה שהן יפות, מרגשות, מסעירות. כולנו אוהבים לטוס לשם ולהצטלם ולספר... אבל אחרי שהסתובבתי בעולם, אני משוכנע שהמדינה שלנו היא המדינה שהכי שווה לחיות בה, שיש בה את המקומות הכי יפים, את הבילויים הכי שווים, את הבחורות הכי יפות, את האוכל הכי טוב, ואת מזג האוויר הכי מושלם... להמשיך?

בשדרות רוטשילד אני מרגיש שיש את כל אלה, ובגדול. ללכת בין העצים ולהביט באנשים שעוסקים בענייניהם - זה תמיד היה ויהיה עבורי מקור להשראה. אני בטוח שרוטשילד עצמו היה גאה להסתובב שם והיה אומר לעצמו: 'לא זרקתי את הכסף שלי סתם'...".

הברון הנדיב בטח היה מרוצה. שדרות רוטשילד בתל אביב

הסנטר הבינלאומי

"יש מעט מקומות בארץ שמבחינתי להגיע אליהם זה כמו לנסוע לחו"ל. מרכז סוזן דלל הוא אחד מהם. יש משהו ברחבה הלבנה ובמבנים היחודיים שמקיפים אותה שגורם לי לתחושת חגיגיות גם בסתם יום חול. כאילו שכל מי שיעבור ברחבה באותו רגע ייראה בהיר יותר, טוב יותר, נקי יותר.

המקום כל כך יפה, ואני אפילו מוכן לסלוח לכל החתנים והכלות שבאים להצטלם בו באופן קבוע ו'מקור' על משאיות זבל מזדמנות. זה לא משנה כמה פעמים זה קורה ביום, עדיין זה נשאר מקום מיוחד בשבילי".

"מקום שגורם לי לתחושת חגיגיות גם בסתם יום חול". רחבת סוזן דלל 

שיחות עם הגלים

"אני אוהב את הים ומפחד ממנו. הוא הרבה יותר גדול ממני, אבל אני תמיד מרגיש שהוא גם מחבב אותי בצורה כלשהי. כאילו שמשהו בו אומר לי: 'שמע, קטנצ'יק. אני יודע שיש לך תוכניות גדולות, אבל בסוף היום - אתה קטנצ'יק, ואתה יודע מה, זה בסדר, תזרום עם עצמך כמו שאני זורם עם עצמי. רק אל תשכח לחזור לחוף מדי פעם לפגוש אותי ולספר לי איך אתה מתקדם. אני תמיד אהיה פה.

הים מספר לי עוד כל מיני דברים, אבל תחשבו שהשתגעתי, אז אשמור אותם לעצמי. למרות שאולי לא, כי אולי גם אתם מדברים איתו לפעמים".

• גילי מצא, עיתונאית וצלמת אווירה ונוף שצילומיה מתפרסמים בעולם