בתמימותי חשבתי שיש בינינו קשר אפלטוני

הכרנו לפני עשר שנים. הייתי בצבא, ולקראת סוף השירות עברתי בסיס. אתה, צעיר ממני בשנה, עברת גם אתה לכתובתנו המשותפת החדשה כחודש אחריי. אין לי בעיה להשתמש בקלישאה הנכונה במקרה הזה ולומר שכשנכנסת למשרד, אורו עיניי. הרגשתי מיד ממבטך שהימים המשמימים שעברו עליי עד אותו רגע בבסיס החדש עומדים להשתנות.

ואכן, התחברנו מיד. היה כל כך טוב לדעת שאתה שם. הערכתי אותך מאוד, את החוכמה, את החיוך המקסים והמדבק ואת המילים הנבונות והעמוקות שלך. החודשים הספורים שנותרו עד לשחרור שלי מצה"ל עברו מהר בין שיחה, צחוקים, מילה טובה וחיוך. חפפתי אותך לתפקידך החדש וידעתי שאני משאירה את המקום בידיים טובות, הכי טובות.

כששנינו שבנו לאזרחות, התראינו הרבה פחות ממה שהתרגלנו. גרנו במרחק גדול זה מזו. בעיר שלך התגוררו גם אחי ומשפחתו, כך שכשנסעתי לבקר אותם נפגשנו לפעמים, מעבר לפגישות שיזמנו במיוחד. הצלחנו לשמור על קשר אינטנסיבי שכלל שיחות טלפון, סמסים ומיילים ארוכים ומפורטים.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה סמוך למקום מגוריי והתמחיתי בשיווק וביחסים בינלאומיים, ואתה למדת משפטים קרוב לביתך ולימים הפכת לעו"ד לענייני מקרקעין. בכל הזמן הזה תמכנו זה בזה, פרגנו גם אם מרחוק רוב הזמן, עודדנו ושמחנו.

במרוץ השנים היו שני בחורים משמעותיים בחיי, ואתה שמעת את סיפורי היציאות ובתורם את מעשיות הקשרים שנוצרו, ייעצת לי והארת את עיניי. היית שם לשמוח בשמחתי כשמה שביקשתי התרחש, ולנגב את דמעותיי, מקרוב או מרחוק, ברגעים של משבר. חבר אמיתי.

סיפרת לי, בחור רציני וטוב שכמוך, מעט מאוד פעמים על היכרויות, שרובן ככולן הסתיימו כשם שהתחילו, ועל אפס קשרים של ממש. ואני, תהיתי איך אף אחת לא נתפסת, הרי אתה כזה מדהים. אולי הן חומקות בגלל ביישנותך או התרכזותך בלימודים? חשבתי לעצמי אפילו, שאולי אתה בארון ומתבייש לספר לי.

טענת שהקשר שלנו מונע ממך למצוא מישהי

נהגנו לשלוח זה לזו מתנות קטנות, כמחוות של תשומת לב באירועים חשובים בחיים: ימי הולדת, סיום לימודים או סתם כשראינו במקרה משהו שהזכיר לנו את השני. אני זוכרת שפעם אפילו הגדלת לעשות ושלחת לי בצירוף למתנה מדרש שֵם, כמו שכינית את זה, פירוש אישי בשפה שבנינו לנו במהלך השנים לשם שלי. זה היה כל כך מרגש בעיניי, ייחסתי לכך המון חשיבות. בראש השנה הקודם שלחת לי בדואר אמיתי ברכת "שנה טובה". זו המזכרת הממשית האחרונה שיש לי ממך.

במהלך השנה האחרונה, כשאני הייתי אחרי פרידה מחבר, סיפרת לי שמבחינתך אתה הרבה יותר מסתם ידיד, ולא תוכל להמשיך ולמלא את המשבצת הזאת בחיי, בחייך. אמרת שמהיום הראשון להיכרותינו הבנת שאני "הדבר האמיתי" מבחינתך, שכבשתי אותך מיד.

שיתפת שהבנת ממני, מרמזים שונים, שמבחינתי מדובר בקשר ידידותי, ושלמרות זאת הרגשת שאתה חייב לנסות ולהישאר בחיי בשביל הסיכוי הזה. טענת שהקשר שלנו מונע ממך למצוא מישהי, וסיימת בכך שאתה לא יכול להמשיך כך יותר. העברת את רשות הדיבור אליי וביקשת שאחליט: האם פניי לקשר אמיתי, רומנטי ומלא בינינו, או שכאן ועכשיו מתפצלות דרכינו.

לא אגזים אם אומר שאני מרגישה קצת מרומה. בכל התקופה הזאת מתברר שהייתי עם מישהו שונה מהאיש שחשבתי. אני לא מבינה, דיברנו כל-כך הרבה פעמים על טיב הקשר שלנו, והתגאנו ביכולתנו להיות ידידים, חברים באמת, בצורה שזכתה לתשואות מהסביבה ועוררה את אמון בני-הזוג שהיו לי.

אני אוהבת אותך אבל לא כמושא רומנטי

לא יכולת לרמוז לי דבר במהלך כל התקופה הזאת? למה החלטת לפתוח את הנושא בצורה כל-כך פתאומית? עובדה שאפילו הסביבה לא ראתה את זה, חוץ מאמא שלי, שתמיד שאלה "אז מתי אתם מתחתנים?" בחצי בצחוק.

שיתפתי אותך במהלך השיחה שאני אוהבת אותך ושאתה יקר לי מאוד כבן-אדם, אבל איני רואה בך מושא רומנטי. ציינתי בדמעות שאם הדרך היחידה היא ניתוק כל קשר בינינו אז כך יהיה, כי אני חושבת שאתה לא פחות מעילוי ומגיעה לך

מישהי שתאהב כל פיסה בך, בצורה רומנטית.

צר לי, מתנה שלי, אך לא יכולתי. צר לי גם בשבילי. הגילוי היה גדול מדי עבורי, חזק מדי, כמעט אלים. אמרתי לך שאני מצטערת, ואם אלו שתי הברירות היחידות שיש לי, אצטרך להמשיך לבד, בלעדיך. מי כמוך יודע ותמיד אמר לי שאצלי אין "כאילו". אני חייבת להיות 100% איפה שאני נמצאת. אז זהו, ככה זה נגמר. חתכת, נעלמת מחיי באבחה אחת, כאב חד ומפלח.

זוכר איך תמיד דיברת איתי בבוז מהול בזלזול על אנשים שקובעים התנחלות, תוקעים יתד בחייהם של הקרובים להם ופתאום נעלמים בבת אחת? זוכר בהקשר הזה את הסיפור על הבחור שהשאיר לי את המפתחות על מפתן הדלת? איך צחקת. והנה, לזה הפכת. אפילו אי אפשר לומר שמאשר יגורתי בא עליי, כי לא חשדתי בכלום.

אין טעם שאספר לך מה קורה איתי

איבדתי חבר טוב, ומבחינתי - על לא עוול בכפי. אני תמיד הבהרתי את עמדתי, תמיד הקפדתי לברר מה מצבך הזוגי ולשתף אותך בשלי, ולתת אחד לשני מרחב מחיה בתחום הזה כדי שלא נחסום זה את זה, גם אם מרחוק, מבחינה רגשית. מצד שני, אני לא כועסת. כנראה שהיה לך ממש קשה.

ולמרות שכואב לי עד מאוד, כיבדתי את מעמד הניתוק. נשכתי את שפתיי ולא ניסיתי ליצור קשר מחדש בינינו. אני מאוד מתגעגעת לשמוע את קולך, צחוקך, אותך. כך גם חסר לי הניתוח שלך לדברים, המילה שהופכת את כל הסיפור לנכון, הצחוק הזה שמסדר הכל במקום. עצוב לי נורא, ואני מבינה שאין דרך חזרה.

רציתי לספר לך היום, בתחילתה של שנה ראשונה זה כעשור שאני פותחת בלי נוכחותך, שאתה חסר לי. אני מבינה שאם זה לא מבחינה רומנטית, זה לא מעניין אותך אז אפילו לא אספר לך מה חדש אצלי ואיתי.

אתה לעומת זאת, תמיד מוזמן להתקשר או ליצור קשר באמצעים אחרים ולבוא לבקר, תמיד. אוהבת אותך ומתגעגעת אליך. מי ייתן ותמצא את האחת שלך ושתהיה מאושר.

שנה טובה

האימייל של הקשת בענן