בתאונות עבודה, למי יש יותר סיכוי בביהמ"ש?

שני עובדים פנו לעזרת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, לאחר שהביטוח הלאומי דחה את תביעותיהם כי יכיר בהם כנפגעי עבודה.

• האם הביטוח יעז לא לפצות שופט שרכבו הוצת?
• נפגעתם בעבודה? כך תתבעו את הביטוח הלאומי
   
  
  

העובד האחד, ד"ר מיכאל ציבולסקי, הוא רופא. העובד השני, חמד אבן ברי, הוא מתקין דודי שמש. כל אחד מהם טען כי נפגע במהלך העבודה: הרופא נפגע בגבו, מתקין הדוודים נפגע בירכו.

הרופא סיפר לאנשי הביטוח הלאומי כי באחד הלילות בו עבד ניגש אל חולה שהייתה מאושפזת במחלקתו. הרופא התכופף אל החולה כדי לקחת ממנה דגימת דם, ולפתע החל להרגיש כאבים חזקים מאוד בגב התחתון וברגל ימין, ולא היה מסוגל להזדקף. הוא הובהל לחדר מיון, שם אובחן בלט דיסק בגב התחתון.

מתקין הדוודים סיפר לאנשי הביטוח הלאומי כי באחד הימים העלה דוד שמש וקולטים לדירת לקוח הנמצאת בקומה שישית. לאחר שסיים את ההרכבה, הוריד את הדוד ואת הקולטים הישנים. כשהתחיל להעמיסם לרכבו, הרגיש כאב חד וחזק בירך שמאל ולא יכול היה לזוז. גם עובד זה הובהל לחדר מיון.

ללמוד מטעויות

שני העובדים, הרופא ומתקין הדוודים, עשו טעות משפטית שכולנו מצווים ללמוד ממנה. בהיותם בחדר מיון, לא סיפרו לרופאים המטפלים באיזה אופן ומתי החלו כאבי הגב וכאבי הירך. בבתי המשפט נקוט כלל: אדם ישקר בעמדו מול שופט, אך לא ישקר בשכבו מול רופא. לכן הגרסה שמוסר מבוטח בחדר מיון, מכריעה לעיתים קרובות את זכויותיו.

כך קרה גם עם הרופא ומתקין הדוודים שלנו. אנשי הביטוח הלאומי נתפסו לעובדה שהשניים לא דיווחו לרופאים בחדר מיון על השתלשלות העניינים שהביאה לפגיעות בגב של הרופא ובברך של מתקין הדוודים. לכן נאלצו השניים לפנות לעזרת בית הדין לעבודה.

הרופא הביא לעדות קולגה, שהיא אחות מוסמכת. האחות העידה כי אחת החולות במחלקה נזקקה לבדיקת דם. ד"ר ציבולסקי ניגש אליה, התכופף לקחת דם ואז יצא ממנו קול של כאב. הוא נתקע, לא יכול היה להזדקף והועבר מיד למיון.

גם מתקין הדוודים הביא לעדות חבר לעבודה, מתקין דוודים כמוהו. זה העיד כי בסיום העמסת הדוד והקולטים הישנים, גילה את מתקין הדוודים מתפתל מכאבים ברכבו והוא הבהיל אותו לחדר המיון.

משפטו של הרופא התקיים בפני השופטת הדס יהלום. משפטו של מתקין הדוודים התקיים בפני השופטת אורלי סלע.

שופטות שונות, הכרעה שונה

למרות שלא סיפר בחדר מיון כיצד נפגע, קבעה השופטת יהלום, אני דווקא מאמינה לד"ר ציבולסקי. באותו זמן העסיקו אותו כאבים חזקים והוא לא ייחס כלל חשיבות לשאלה היכן החלו הכאבים. אכן, ממשיכה השופטת יהלום, בתי המשפט נותנים משקל לדברי המבוטח בבואו לקבל טיפול רפואי ראשוני, אולם אין לראות בדברים הנאמרים בעת הטיפול הראשוני את חזות הכול. יש לבחון את מכלול הראיות, כמו במקרה זה בו האחות תומכת בגרסת הרופא. משפטו של הרופא בפני השופטת יהלום הסתיים בכך שזכה במשפט וזכה בהכרה הנכספת כנפגע עבודה.

השופטת סלע לעומת זאת, דחתה את תביעתו של חמד אבן ברי. היא נתנה משקל לכך שלא סיפר בחדר המיון כיצד נפגע. "בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה", קובעת השופטת סלע, "עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון המתאים למצבו". מתקין הדוודים נשלח לביתו בלא כלום.

מה הכריע את הכף לטובתו של הרופא ולרעתו של מתקין הדוודים? האם העובדה שזה רופא וזה מתקין דוודים? שמא העובדה שהשופטת יהלום באה משורות עורכי הדין הפרטיים והשופטת סלע באה משורות הפרקליטות? ואולי היכולת המקצועית של שתי השופטות לבחון כליות ולב, היא זו שחרצה את הדין? את התשובה לעולם לא נדע.

הכותב הוא עורך-דין המתמחה בדיני ביטוח ונזיקין