אבּוּנה בקלאסה

הנה הגיע הזמן שלכם להתחנף לחבריכם מנויי הטלוויזיה בלוויין, ולקמבן הזמנה לפרק הבא של "אבודים באפריקה". תרשמו לעצמכם: ראשון הקרוב ב-22:00. הסדרה מסתמנת כמצוינת, עד כדי כך שאסור להפסיד אותה רק בגלל העדר מנוי.

"אבודים באפריקה" מעלה את רף המקצוענות של העשייה הדרמטית בטלוויזיה בישראל, לגבהים שפשוט עדיין לא נראו על המסכים המקומיים. היא מגיעה אחרי כמה הצלחות מסחררות של הכבלים, מ"תמרות עשן" האיכותית מאוד דרך "מחוברות" ו"מחוברים" המדוברים עד מאוד, אולי אפילו עד זרא, וכמובן דרך "עספור" ועד ל"טרויקה" המצוינת - אבל אפילו מהפרק הראשון לבדו, ואפילו בהנחה ששאר הפרקים לא טובים ממנו, "אבודים באפריקה" שייכת לליגה אחרת, גבוהה מזו שהיכרנו. האמת, כצופים נאמנים בשוק קטן ובעייתי - מגיע לנו.

החול יזכור

יצרנית הבגדים "האני" מבקשת להפיק קטלוג חדש, והארטדירקטורית הליברלית-יומרנית-מעצבנת-דוברת הג'יבריש שלומצי (שרון שטרק הנהדרת. בעצם כולם נהדרים), משכנעת את בעל העסק המאצ'ואיסטי-קומבינטור אדי וקסלר (צחי גראד, בטייפקאסט דומה לזה מ"תמרות עשן", אבל כאן נפלא עוד יותר) לצאת לאבּוּנה קילוֹסה, מדינה פיקטיבית באפריקה האמיתית, כדי לצלם שם, יחד עם אסי, הצלם היומרני וגס הרוח (אורי פפר. אין הרבה מילים נרדפות ל"נהדר" בעברית).

סלע וחביב. מדינה פיקטיבית ביבשת אמיתית (צילומים: דודי קאופמן)

בנוסעים גם הדוגמנים הנשואים-טריים ומלאים מעצמם ומאהבתם (רותם סלע ועידן חביב, מצוינים לגמרי), ועם מייקל ואלון - זוג אוחצ'ות מוקצנות (מושיק גלאמין ויובל רז, שגם להם צריך לחלק שבחים או בוקה מצועצע וורדרד), עושה החבורה את דרכה לאפריקה ארכיטיפית, מלאה בקתות מטות לנפול, חול אדום, זכרונות מלחמה ואי הבנות לרוב.

כוכבי הסדרה וצמד האוחצ'ות. הכינו את השמפניות וזרי הפרחים

עוד לפני שהם נוחתים, ברור לכולנו שהעניינים יסתבכו. לטובת מי שלא ראה, לא אגלה כיצד, רק אומר כאן ששתי ההסתבכויות הראשונות בפרק הראשון הן מופת של תסריטאות חכמה, ליהוק גאוני, משחק מעולה, בימוי יצירתי ועריכה נבונה ומניפולטיבית - וכשהכל כל כך טוב, כמעט לא יאומן שמדובר ביצירה מקורית, אבל עובדה: איתי רייכר, אילן שפלר ויובל שפרמן חתומים על הסדרה בת חמשת הפרקים (למה רק חמישה, למען השם?) ומישהו ב-yes צריך להזדרז עם זרי הפרחים והשמפניה ולשגר אותם לבתיהם. גם להם מגיע, כמובן.

לא נראתה כמותה מאז "פלורנטין"

אבל כל זה, לרבות הדיאלוגים המהוקצעים והמשפטים השנונים שבהם, עדיין לא מצדיק התפעלות שכזו, יאמר הקורא הספקן. ובכן, יש עוד: אפיון דמויות מדויק, עמוק ומוצלח כל כך באמת לא ראיתי מזמן על המסך, וגם לא טריק נאה שבו כל אחת מהדמויות כבר מגלה לנו מעט מן הצד האפל והמוכחש שלה בפרק הראשון.

גראד ושטרק עם המקומיים. הישראלים מתגלים בעליבותם

לשון כה נכונה ולא מגומגמת, עדכנית ובלתי מצועצעת כאחד, לא מצאתי בדרמה טלוויזיונית מאז "פלורנטין" בערך, והיא מתגלגלת בפי הדוברים בטבעיות המעידה על איכותה הנדירה של עבודת הבימוי, כמו גם על אהבתם הברורה של השחקנים למה שהם עושים על המסך. וחכו, זה עוד לא הכל.

מתחת להנאה המיידית מכל המקצוענות המרהיבה הזאת, יושבות כמה הערות ביקורתיות אינטלגינטיות להפליא. הנוף האפריקני וההיתקלות עם בני המקום הוא כמעט קלישאה ספרותית, קולנועית וטלוויזיונית:

מאז "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד, ברור ש"אפריקה" אמיתית או מדומיינת מוציאה את כל הדמונים הקבורים תחת החזות המתורבתת של האדם הלבן - אבל כשהאדם הזה הוא ישראלי, והוא מדבר על נסיעות לזיין במומבאסה ומצפה שהמקומיים יתייחסו אליו כאל אלוהים, כשהוא בז להם ומגלה שעליו לפחוד מהם, וכשהוא מתגלה בעליבותו, באיוולתו ובתחמנותו דווקא על רקע המקום הזר והמוזר, היוצרים הצליחו לייצר אמירה כללית וחדה כתער, יותר מכל סאטירה אפשרית, על המתעשרים החדשים, עסקי האוויר, הניצוּל והשקר שבו חיים ישראלים רבים מדי. "נהדר", כבר אמרתי?