כתב הסתה המתחזה למחקר

לפני כחודשיים עורר רקטור אוניברסיטת תל-אביב סערה, כשביקש לקבל לעיונו את הסילבוסים של החוג לסוציולוגיה, בעקבות טיוטת דו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית" שהאשים חלקים נכבדים באקדמיה ב"הטיה פוסט-ציונית חריפה". אתמול פרסם המכון את הדו"ח הסופי - והוא בהחלט מאשש את הביקורת שהוטחה נגדו.

לפיכך, מצאנו לנכן, צוות חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון, לערוך בדיקה שיטתית של המסמך - וזו העלתה כי הוא רק מתחזה למחקר. הוא אמנם נוגע בסוגייה אמיתית של עליית הזרם הביקורתי באקדמיה, אך עושה זאת בצורה מעוותת ומסלפת. כל מי שהתנסה בעריכת מחקר או בקריאת עבודות באוניברסיטה, ויטרח לקרוא את 122 עמודי הדו"ח, יבחין בקלות כי "החוקר", ד"ר חנן מוזס, סימן את המטרה ורק אחר כך "מצא" את שחיפש.

אין בכוונתי לטעון שהאקדמיה חסינה מביקורת. להיפך. אך לנוכח הכשלים, אי אפשר להתייחס לדו"ח הזה כאל ביקורת, אלא כפמפלט מגמתי. הנה רק כמה דוגמאות בולטות.

מה שנכלל ומה שנשכח

המניפולטיביות של מחברי הדו"ח הובילה, בין השאר, לכך שרק ארבעה סוציולוגים (שלושה מהם ותיקים ביותר) סווגו כ"ציונים", בעוד 14 סוציולוגים מדורות צעירים המפרסמים רבות, סווגו כ"פוסט-ציונים". אך את התמונה המלאה רואים רק כשבודקים מה לא נכלל בדו"ח, שהתעלם - ללא הסבר - מרוב המידע הרלבנטי, שהיה משנה לחלוטין את "מסקנותיו".

כך למשל, מתברר כי 64% מהמקורות בסיליבוסים של אוניברסיטת בן-גוריון סווגו כ"גבוליים" וכלל לא נכללו כלל בספירה, ובתוכם מאמריהם של עשרות חוקרים הנלמדים בכל הקורסים. מצאנו גם ניפוח שיטתי של מספר המקורות הכביכול פוסט-ציוניים (מ-79 בפועל ל-91 בדו"ח), כדי להגביר את האפקט המבוקש. אמינותו של "מחקר" שכזה שואפת כמובן לאפס.

הדו"ח בחר גם להתמקד ב"מדגמים" סלקטיביים, בניגוד לכל נורמה מדעית מקובלת. כך למשל, נבדק רק שליש (ולא במקרה) של הקורסים במחלקה לסוציולוגיה בבאר-שבע; רק שניים מתוך 76 (!) פרסומים של מרכז הנגב לפיתוח אזורי; ורק שבעה אירועים שערך מרכז הרצוג מתוך כ-40 אירועים שהתרחשו בתקופה הרלבנטית.

בחלק המתמקד בפעילותי שלי, נסקרו עבודות של שבעה מתוך 34 תלמידי מחקר שהנחיתי - על מנת לבסס האשמה מגוחכת כאילו עסקתי בכפיית תיאוריית האתנוקרטיה על תלמידיי. מה עם יתר ה-27?

ומה עם תוכן המחקרים?

כשל מובנה נוסף בדו"ח הוא התעלמותו המכוונת מתוכן המחקר וההוראה ברוב המחלקות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות. מדוע? כיוון שבדיקתן של מחלקות אלה - כלכלה, גיאוגרפיה, חינוך, מדיניות ציבורית, מדעי המדינה, מזרח תיכון, פילוסופיה או היסטוריה של עם ישראל - היתה מלמדת על מצב הפוך, בו דווקא שלטת באקדמיה פרדיגמה ממסדית-שמרנית, וזעקות השבר על "השתלטות" הרדיקלים על האוניברסיטאות היו מוצגות באור נלעג במלוא מופרכותן.

זאת ועוד, בניגוד למחקרים המבקשים לבקר שדות ידע, הדו"ח כלל אינו מתעמת עם עבודות המחקר המגוונות בתחום. הוא פוטר עצמו בהערת שוליים שאין בכוונתו לבדוק את תוכן המחקרים, וכך קובע שעצם קיומם של מחקרים ביקורתיים הוא כבר סטייה מסוכנת. בכך מתעלם הדו"ח מהקשר בין המחקר לבין בעיותיה המעמיקות של החברה הישראלית. הוא מתעלם גם מהצלחתם של חוקרים ביקורתיים לזכות בהערכה מקצועית בארץ ובחו"ל, בזכות האיכות האקדמית של עבודותיהם.

עבודות רבות שהוכתרו כ"פוסט-ציוניות" עוסקות בעיוותים כגון דיכוי, ריבוד ואפליה הנובעים מהדגשת היתר של הלאומיות. באופן פרדוקסלי, הדו"ח הלאומני הזה רק מספק עוד חומר למחקרים האלו - ומאשש, במקום לסתור, את המחקר הביקורתי אותו הוא מבקש לשלול!

לא ניכנע להפחדה

אמירות גורפות ומסיתות אלה הן הכפשה קולקטיבית ואישית נגד המרצים המוזכרים בדו"ח, ונגד הפעילות המחקרית כולה. הן מדגימות למי שעוד זקוק להוכחה, שמדובר במסמך ציני, המבקש לזרוע פחד והאשמות סרק.

מיותר לציין שההפחדה לא תמנע מהחוקרים הביקורתיים להמשיך במחקר אמין, אמיץ וחושפני, כפי שראוי שייעשה באוניברסיטאות. לכל המגיבים שהתייחסו לדו"ח כמציג "עובדות אוביקטיביות", מומלץ לקרוא אותו שוב בעיניים פקוחות, כי אמינות וחשיבה ביקורתית הם לא רק בנפשה של האקדמיה, אלא של הדמוקרטיה כולה.

פרופ' אורן יפתחאל, מרצה לגיאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון