ילדים זה שמיכה, אבל אני אוהב לישון ככה בטבע
אוה אלהורים! זה טוב!!
איך למען השם + שם משפחה, לא חשבתי על זה בעצמי, גאון של אם-הורית שלי? כל כך מבריק! כל כך יפה! כל כך אני!
ילדים זה שמיכה. אבל אני אוהב לישון ככה בטבע. רק מאוורר ודיאודורנט.
א-מה-מה, בין השורות האלהוריות, מתכרבל לו גם חלום על זוגיות.
שלמה כזאת. יפה כזאת. בלי הפרעות. בלי הפריות. בלי ילדים ממלמלים בחדר ליד ואורגזמות חנוקות ביד. לא חלילה עם עצמך. רק עם החלום שלידך.
במקום חייזר שמנמן וצורח, חוצן שעיר ונוחר. במקום בובה זעירה עם מוצץ, בארבי מוצצת איתך עד הקץ. לא לקום להחליף טיטול, רק להחליף כוחות להחליף אותו בסוף זה לזו.
וככה להזדקן יחד בלי שיפריעו לנו להיות אנחנו:
לעשות את אותה אהבה לנצח. לבהות באותו הסרט עד הקטע של הרצח.
לטייל יחד את אותו הטיול במליון מקומות. לחלוק חיים ולסדר אותם בקוביות.
אז למה שמשהו יפריע לכלום הזה שמתהווה בינינו עם השנים?
למה לוותר על עצמנו בשביל ילדים, אם עצמנו כבר בצדדים?
ואני שואל ואין לי כוח לענות:
למה בשם האב והבן שאין, אנשים חושבים שהם נסבלים יותר מילדים?
למה דווקא איתם אפשר לחיות? כי הם יפים יותר? מקוריים יותר?
כי הם הפסיקו מזמן להיפתח ולהתפתח, ואיתם אפשר להשתעמם בהגיון?
כי הם בוגרים בנפשם, נראים טוב לגילם, בשלים לקשר, בדיוק כמו שכתוב בכרטיס בפורום? כי במקום לחפש את הילד בקניון, הם מוצאים בו אחד את השני בשופינג אל-הורי?
בקיצור: נכון, אף אחד לא חייב לעמוד בתורים של אחרים. אם כי כשהכרטיס לא באמת רק על שמו, אז מה ההבדל בין התור לקופה של המצויירים, או להצגה שנייה של קומדיה רומנטית?
אבל אני מה אני יודע. אפילו לא את סוף הסרט. שלי, כפרה עלי.
- נכתב בתגובה לטור של ליאור רותם על אלהורים - אנשים שלא רוצים ילדים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
