המבט שלה מצליח לעורר אצלך משהו כבוי
רגע לפני שאתה מצליח לברוח משם ולהציל את עצמך, אתה נכנע ושואל אותה אם אפשר לגנוב אותה למשקה לפני שהבמאי סוגר את הסצינה. אז היא מחייכת ואתה מבין שהכל כבר אבוד
ויש עוד תאוריה שאומרת שכל זה כבר קרה.
היית בן 13 כששמעת את הביטלס מנגנים בפעם הראשונה. הם שרו על אהבה, וזה נשמע לך הדבר הכי אמיתי שקיים בעולם. הם אף פעם לא אמרו שאהבה גם כואבת, שאהבה פוצעת, שאהבה יכולה להשאיר צלקות.
בימים אלה אתה פגיע יותר, כואב יותר, חושב יותר. אתה מרגיש שהכל עובר באותה המהירות ושום דבר כבר לא יכול להפתיע אותך. הלב שלך כבוי, ואתה מבטיח שלא תיתן לשום דבר לחדור אליו שוב, לפצוע אותו יותר.
אנשים בודדים הולכים, הם לא רצים
אתה אורז מזוודה ונוסע לחוף השני לסוף שבוע כדי לבקר משפחה. איש הביטחון בנמל התעופה מסביר לך שבקבוק הבושם מכיל כמות גדולה מהמידה המותרת ואתה לא יכול לעלות אותו למטוס. הוא שולף את הבקבוק בהתנצלות מהתיק שלך. אתה מנסה להרגיע אותו ולהסביר שממילא איבדת את חוש הריח. אתה רוצה לספר לו על עוד חושים שאיבדת, אבל נראה לך שהוא איבד בך עניין, אז אתה ממשיך הלאה. האנשים לידך ממהרים, אבל אתה גורר את המזוודה שלך באדישות; אתה יודע שאף אחד אינו מחכה לך בצד השני, אז אתה פשוט הולך. אנשים בודדים הולכים, הם לא רצים.
בארוחת ערב סתמית עם המשפחה אתה פוגש אותה בפעם הראשונה. ולמרות שאף אחד לא אמר לך מה עומד להתרחש, אתה מרגיש שמשהו מתרחש. אבל אתה נזהר לא להישאב, נזהר לשמור על ריחוק, מקפיד לא לתת לשום דבר לחדור אליך. אתה מביט בה ומשכנע את עצמך שאתה לא מרגיש מה שאתה מרגיש. ואז, לקראת סוף הערב, המבטים שלכם נפגשים, ולרגע המבט שלה חזק יותר ממך, חזק יותר מכל חומות המגן שבנית סביבך. הוא מצליח לעורר בך משהו כבוי, מצליח לעורר בך זיק של אושר, זיק של תקווה שכל כך היתה חסרה לך בתקופה האחרונה. ורגע לפני שאתה מצליח לברוח משם ולהציל את עצמך, אתה נכנע ושואל אותה אם אפשר לגנוב אותה למשקה לפני שהבמאי סוגר את הסצינה. אז היא מחייכת ואתה מבין שהכל כבר אבוד. אתה מסתכל על האורות של העיר ונוסע אחריה בטירוף. נוסע מהר לשום מקום ומתפלל שכולם יהיו מאוהבים הלילה.
השיחה שלכם היתה שונה, לא היה בה משפט מיותר
לפעמים שיחה של שלוש שעות יכולה להכיל חיים שלמים. ואתה בטוח שאם תחפש מספיק זמן בגוגל תוכל למצוא לזה הסבר מדעי. כי הסבר פילוסופי כבר מצאת, הרי לא באמת חשוב לך כמה מדברים אלה על מה, איזה תוכן נכנס לשיחה. אתה מכיר זוגות שדיברו שנים על שום דבר, שלא היתה להם אמת אחת בשיחה. אבל השיחה שלכם היתה שונה, לא היה בה משפט מיותר, לא מילה, אפילו לא אות. כאילו נכתבה על ידי וודי אלן לאחד הסרטים החדשים שלו. לא עצרתם לשנייה עד שהדליקו את האורות של הבר והמלצרית שאלה אם אתם רוצים להזמין משקה אחרון.
פחדת כשיצאתם החוצה. אתה לא יודע ממה, אבל פחדת. ופחד הוא חלק בלתי נפרד מהאהבה. עטופים באוויר הקר של לוס אנג'לס נפרדתם במגרש החנייה, ולמרות שכל מה שרצית היה לחבק אותה - נופפת לה לשלום.
באותו הלילה המחשבות שלך זלגו אליה, לא הצלחת להירדם. קשה להירדם בלילה כשאתה לא מבין מה לעזאזל קורה איתך. התהפכת מצד לצד ולא יכולת לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהרגע שתראה אותה שוב, שתוכל לחבק אותה, שהמבטים שלכם שוב ייפגשו ותוכל להתמסר לעיניים החתוליות שלה. שתוכל להכניס אוויר קר ולהוציא אוויר חם ולנשום אותה עמוק עמוק אל תוך תוכך.
וביום למחרת, למרות שנשארו לך רק עוד כמה שעות בעיר המלאכים, אתה שוב מוצא את עצמך נוסע באחד הרחובות הצדדים של הוליווד, מחפש את אותו הדבר שכולם מחפשים. והלילה, אתה מאמין, כולם יהיו מאוהבים.
כל מה שאתה רוצה זה רק לגעת בה
אתם שוב נפגשים, הפעם אצלה בדירה, ובין כוסות היין והכריות אתם מדברים על הכל. על כל מה שכאב לה וכל מה שכואב לך. ג'וליה רוברט וג'וד לאו מתאהבים ברקע בסרט שאתם רואים, עם סצינות מפוטמות בתפניות עלילתיות מאולצות ודרמטיות. וכל מה שאתה רוצה זה רק לגעת בה. להרגיש אותה, לדעת שאתה עובר במחשבות שלה.
אבל בסוף הערב היא אומרת לך בצורה קרה שצריך לסכם, כי מחר אתה נוסע ואולי לא תתראו יותר. ולמרות שמבפנים אתה נדקר אתה מחייך חזרה, ואתה בכלל לא מבין למה צריך לסכם. למה צריך לכבות נר אם הוא עדיין מאיר. אתה שוב רוצה להגיד כל כך הרבה דברים, אבל אתה שותק. אתה רוצה לנסות לשכנע, לדבר על מה שאתה מרגיש, להסביר שמה שקרה ביומיים האחרונים קורה אולי בסרטים של הוליווד, אבל לא בחיים האמיתיים. אתה רוצה לדבר איתה על חיבור מיוחד בין גבר לאשה, על רגעים קטנים של אושר, אתה רוצה להגיד כל כך הרבה דברים אבל אתה שותק. תמיד אתה שותק.
הלב שלך כמו ענן ענקי מחזיק גשם בתוכו
בדרך חזרה האורות השבורים של הוליווד לא מצליחים לסנוור אותך. שדה של פרחים צהובים הופך ברגע לשדה קוצים. הלילה אתה נוסע לבד, הלילה אנשים כבר לא יתאהבו. אתה חושב עליה והבטן נצבטת מבפנים. אתה כמעט מתפוצץ ואתה לא מצליח להשתחרר מהעיניים שלה ומהתחושה שהן עוררו בך. הלב שלך כמו ענן ענקי מחזיק גשם בתוכו, מחכה לרגע הנכון כדי לפזר את הכל על העיר הזו, כל טיפה אחרונה שנותרה בו. לשטוף ממנה את כל הפלסטיק והשקרים.
אתה לא מתאהב בקלות ואתה גם לא כואב בקלות, אבל לפעמים אתה מרגיש שבן אדם זר מרגיש אותך הכי קרוב. שהוא מצליח לחדור אליך. ולמרות שאתה מכיר אותה רק לכמה שעות, פתאום נראה לך בלתי הגיוני להמשיך רגע אחד נוסף בחיים שלך בלעדיה.
אתה רוצה לסובב את הרכב ולחזור לשם. אתה מרגיש שאסור לך לוותר, אבל משהו מבפנים עוצר אותך. אתה ממשיך לנסוע בשדרה הארוכה ומדמיין שאתה כוכב קולנוע בסרט הוליוודי. בסרט שלך המצלמה מתמקדת בעיניים הבריטיות של ג'וד לאו והוא מסובב את הרכב בהפתעה, חריקת הגלגלים על הכביש נשמעת באוויר. הוא נוסע במהירות בחזרה לבית שלה, לא עצור בשום אדום. האנשים ברחוב מסתכלים על הרכב שחוצה את השדרה במהירות ומעיף אחריו דפי עיתון שהיו פזורים על הכביש מהיום שעבר. הוא חורק את הרכב אל מול ביתה ברחוב כתום מספר 2316 וקופץ החוצה. הוא לא מכבה את מנוע הרכב, והאורות מאירים את הרחוב הצדדי והחשוך. ברקע מתנגן שיר עצוב של זמר שמנסה להחזיר אהבה ישנה. הוא מדלג במדרגות במהירות, מבריח חתול רחוב ונעצר לרגע מול הדלת. רגע של שתיקה, והקהל מתחנן שהוא ידפוק בדלת, שלא יוותר. הוא מרים את היד ומכווץ את אצבעותיו, והוא כל כך קרוב והיד שלו כמעט נוגעת בדלת, אבל האגרוף הופך לאט לאט ליד רכה והאצבעות שלו מלטפת את הדלת, נוגעות לא נוגעת, ולבסוף ידו נשמטת לרצפה. ובדיוק ברגע שהוא מסתובב, חריץ קטן של אור נפתח בדלת והמצלמה מתמקדת במבטה המופתע כשהוא מסתובב לחבק אותה. פשוט לחבק.
אתה רוצה להסתכל לה בעיניים ולהגיד שהכל יהיה בסדר, שאנחנו צעירים ושהשיר שלנו הוא אהבה ושאנחנו חייבים להמשיך לשיר אותו. ולמרות שלפעמים אתה כמעט מתייאש, אתה מחזיק מעמד. אתה ממשיך לרוץ קדימה, מתפלל לרגע הזה שהאהבה תגיע, ואתה ממשיך לשיר, כי זה השיר שלך. אתה יודע שאיפשהו עכשיו בעולם מישהו מביט מעבר לקשת בציפורים כחולות עפות. ושביום אחד החלומות שלך עוד יתגשמו. אז כל מה שנותר לך לעשות זה לחייך ולהגיד שעוד יהיה בסדר.
אתה רוצה להיות מוכן כשהאהבה שלך תגיע. אתה רוצה להגיד תודה, לא להיות עצוב, לא לשאול אותה היכן התעכבה וכמה זמן לקח לה להגיע. כי אתה בטוח שגם היא חיפשה אותך, ואולי גם היא כמעט התייאשה. אז עכשיו כשהיא כאן, אתה רק רוצה לחייך.
את יודעת שהסיפור הזה מוקדש לך.
לפנייה לכתב/ת 
