אמנים דברו, אל תחרימו
מקריאת האמנים להחרמת היכל התרבות לאריאל איש לא יסבול כנראה. אבל, האווירה הכללית תיפגע והקרע ימשיך להעמיק
שימוש בנשק ההחרמה הוא סוג של אלימות. אין מדובר בהכרעה אישית כי הדבר "לא מתאים לי", אלא בניסיון לעודד תנועת החרמה, שתערער על הלגיטימיות בקיומו של הזולת. זוהי פעולה כוחנית מהסוג השני - אמנם היא אינה תקיפה בפועל, אולם היא מהווה פעולת הדרה שמבקשת בעזרת כוח להתמודד עם בעיות.
בשל העובדה שמדובר בסוג של אלימות, היא גם גוררת אחריה את אותן תוצאות של אלימות. היא מונעת דיאלוג מילולי, כיוון שאדם לא ינהל דיאלוג מילולי עם מה שאינו מכיר כלל בקיומו; היא מניעה פעולות החרמה בכיוונים מנוגדים, כי כיוון שנפתח שער ההחרמה הוא פועל לשני כיוונים כתופעת בומרנג; היא מובילה או לנתק מוחלט או להסלמת המערכה; היא חושפת צביעות גדולה בפעולות ההחרמה, שכן מתברר כי המחרימים אינם נמנעים מליהנות מהמוחרמים כשנוח להם. בדרך כלל (אם כי לא תמיד כאשר מדובר בפעולה ממוקדת מאוד), היא גם לא מצליחה במטרותיה, ומדובר למעשה בתשלום מחיר כבד מנשוא תמורת הגדלת
מותר לו לאדם להכריע כי הוא אינו רוצה להיות שותף בדבר מה, או שאין לו עניין להיכנס במשא ומתן עם ה"אחר". גם אז הוא עושה טעות גדולה, אולם זוהי פעולה לגיטימית. בניגוד לכך, כאשר הוא יוצא למסע החרמה הוא מגלה את כל הכיעור הקיים בכוחניות. אדגיש כי הדבר נכון ביחס לכל סוג של החרמה. הדבר נכון ביחס להחרמה חרדית על בסיס עיסקי, וגם ביחס להחרמה של כלי תקשורת על ידי אלה שאינם מרוצים מהעמדות המבוטאות בהן. ההתנגדות לנשק ההחרמה צריכה להיות עקרונית וכלל-כיוונית, ולא לשרת אג'נדה זו או אחרת.
בעקבות ניסיון ההחרמה לא יסבול כנראה אף אחד מהצדדים. בית התרבות באריאל לא יסבול מהקיצוניים שלא יבואו בשעריו; המחרימים כנראה לא יסבלו, כי הציבור מבוגר דיו כדי להימנע כרגע מפעולות נגד. מי שישלם את המחיר הכבד לא יהיו דמויות ספציפיות או גופים, כי אם האווירה הציבורית הכללית - קרע גדול ההולך ומעמיק בין קצוות, כוחנות המחלחלת מהעולם הפוליטי אל העולם התרבותי, והרבה הרבה שנאה.
כואב לראות את אלה המתיימרים להיות אנשי אומנות ורוח
מקדמים את הכיוון הזה, ועוד יותר מאשר כואב - מיותר. אפשר ללכת בדרך אחרת, לחלוק במחלוקות הקשות ביותר הקיימות, ואפילו להטיח את האמת הכואבת האחד בפני השני. זו הדרך בה מנהלים דיון בחברה דמוקרטית, ואף מבקשים להשפיע ולשנות עמדות, כמו גם לטעון בדבר האסון שנמצא בצד השני. אולם השפה צריכה להיות שפת המילים ולא שפת ההחרמות, והדיון צריך להיות ענייני ולא כוחני. חבל ששפה זו מקבלת העצמה גדולה יותר בעקבות הניסיון להכניס את שפת ההתנתקות והנסיגה לאחור לשיח התרבותי בישראל. עוד ניתן לתקן את המעוות.
הרב שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה.
לפנייה לכתב/ת 
