הפסיכולוגיה לאן? דרמה בשלוש מערכות
האם הפסיכולוגיה שייכת למדעי הטבע או שמקומה בעולם הרוח? האם צריך ללמד פרויד או להתמקד במבנה המוח? הפסיכולוגיה מחפשת את דרכה ובאוניברסיטה העברית אף מתלבטים אם להעביר את לימודי הפסיכולוגיה לקמפוס למדעים בגבעת רם. פרופ' גולן שחר מחפש את שביל הזהב
מערכה ראשונה: משפחה מנותקת
המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים הייתה, והינה, אחת מהמשובחות בעולם. ניתן לומר שמהמחלקה הזאת יצא פרס הנובל הישראלי הראשון שניתן על עבודה מדעית. הכוונה לפרס הנובל לכלכלה בו זכה הפסיכולוג דניאל כהנמן מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב, על עבודתו פורצת הדרך יחד עם שותפו עמוס טברסקי ז"ל, בתחום הראציונליות וקבלת ההחלטות.
שיתוף הפעולה המופלא של השניים קרם עור וגידים בשעה ששניהם כיהנו כחברי סגל במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, טרם עברו שניהם לאוניברסיטאות המובילות בארה"ב (כהנמן לפרינסטון, טברסקי לסטנפורד).
הייתה זו בדיוק אותה תקופה, בה שהו כהנמן וטברסקי באוניברסיטה העברית, שבמהלכה החליטה המחלקה לפסיכולוגיה לסגור את המגמה לפסיכולוגיה קלינית.
המהלך לא החזיק מעמד שנים רבות, אבל הוא תיאר נכונה את הנתק המתמשך בעולם הפסיכולוגיה האקדמית בין מדע פסיכולוגי-בסיסי, הפורח בתחומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הנוירו-ביולוגית, החברתית-אישיותית, וההתפתחותית, לבין הפסיכולוגיה הפרופסיונאלית, בעיקר הקלינית.
שני הצדדים חיו עשורים רבים כזוג מנותק, המתגורר תחת קורת גג אחת וממעט לתקשר זה עם זה. הילדים, דהיינו הסטודנטים, למדו מהר מאוד את המערכת החברתית.
בכדי להתקבל לקלינית, כך הייתה שגורה הסיסמא, עליך להצטיין בפסיכולוגיה מדעית-בסיסית, ולקבל את הציונים הגבוהים. אחר כך, שכח כל מה שלמדת. אתה נכנס לעולם של רגש ורוח, כאב, פילוסופיה ושירה, ולמדע יש בעולם הזה מעט מאוד מה לתרום.
מצב עניינים זה שיקף, במידה רבה, את בלבול הזהות של הפסיכולוגיה כדיסציפלינה אקדמית. הולדתה של הפסיכולוגיה היא בפילוסופיה, וככזו השיוך הטבעי שלה הוא במדעי הרוח. אולם הפסיכולוגיה גם הושפעה ממודלים ומתודולוגיות במדעי הטבע (ביולוגיה, פיסיקה), ובמדעי החברה (כלכלה, סוציולוגיה).
אבוי, דיסציפלינות אלה גם כך ממעטות לדבר ביניהן, על אחת כמה וכמה לדבר ביניהן דרך עול ימים בדמות הדיסציפלינה הפסיכולוגית. התוצאה: הן (הקלינית, מדעי הרוח) כאן, אנחנו (מדע אמפירי) שם, וכולם מרוצים. או שלא.
מערכה שנייה: השתלטות עוינת
הנתק אמנם ארך זמן רב (כמה עשורים), אבל בסופו של דבר הוא הסתיים, ופינה את מקומו למאבק בלתי נמנע. המהפכה הקוגניטיבית של שנות ה- 70 ואילך, שחוזקה על ידי מהפכת מדעי העצב, הולידה ממצאים מרתקים ועמוקים בדבר דרך פעולתה של הנפש, ויותר מכך – דרכי חקירה שאפשרו להתחקות אחרי תהליכים חמקמקים, שעד כה נמצאו תחת "תחום השיפוט" של "הפסיכולוגיה הרכה" – זו העוסקת באישיות, רגשות, פסיכופתולוגיה.
בתוך הפסיכולוגיה הקלינית התפתחה הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, ששינתה לחלוטין את התחום, בעיקר לטובה.
הגישה הזו הושפעה, מחד, מהראיה של האדם כיצור לומד ומעבד מידע, והונחתה על ידי ראיה זו בניסיון להבין את מקורות הסבל הנפשי.
מאידך, הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית ביטאה מחויבות בלתי מתפשרת למתודת החקירה האמפירית כפרוצדורה עיקרית להערכת היעילות של טיפולים נפשיים. התוצאות:
- פיתוח מספר התערבויות יעילות להפרעות נפשיות, בעיקר הפרעות חרדה, התנהגות וקשב.
- השפעה מבורכת על גישות טיפוליות אחרות, כגון הגישה המשפחתית, הבין אישית, ואף – לאט ולא בטוח – הגישה הפסיכואנליטית.
- קידום החזון של פסיכולוגיה פרופסיונאלית מונחית ראיות מדעיות.
- יצירת גשרים בין פסיכולוגיה פרופסיונאלית ואקדמית.
ניתן לומר, במידה רבה של צדק, שבזכות הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית בפסיכולוגיה הקלינית, המשפחה הפסיכולוגית החלה להיות פחות מנותקת. אולם אליה וקוץ בה. הברית בין הפסיכולוגיה הפרופסיונאלית הקוגניטיבית-התנהגותית וזרמים פרופסיונאליים אחרים מונחי ראיות, לבין מדע פסיכולוגי בסיסי, הותירה בצד הדרך ילד רך: ההשפעה של מדעי הרוח.
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה. האם המשפחה הפסיכולוגית עומדת בפני פירוק? (צילום: Getty)
מחלקות לפסיכולוגיה החלו להתרחק מהבסיס הפילוסופי, היסטורי, תרבותי, הן של הנפש והן של חקירתה. תרמו רבות להתרחקות זו תמורות פוסט מודרניות בדיסציפלינות של מדעי הרוח, אשר כופרות ביכולתו של המדע האמפירי לשפוך אור על המצב האנושי.
תרמה לכך גם העוינות של הפסיכואנליזה – האוצרת הכמעט-רשמית של מדעי הרוח בעולם הפסיכולוגיה – לכל מה שנראה כמחקר אמפירי, שיטתי, כמותי. גם השטח הפסיכולוגי, אשר שנים רבות פעל מבלי להיות מושפע מממצאים מדעיים, ואשר הניח שמצב זה ישמר לעד, עודד את העוינות בין פרקטיקה למדע.
אלא שהפעם הפסיכולוגיה המדעית לא רק התרחקה. היא השתלטה. הברית בין מדעני בסיס לבין מדענים קליניים מהשורה הראשונה אמנם העצימה מסלולי לימוד בפסיכולוגיה קלינית בתוך המחלקות לפסיכולוגיה, אולם הדירה את הקול הפסיכואנליטי, וההומניסטי-אקזיסטנציאליסטי, במסלולי לימוד אלה, כמו גם בהצגת הקורפוס הפסיכולוגי בפני סטודנטים לתואר ראשון.
מחלקות לפסיכולוגיה בארץ ובעולם החלו להושיט יד למחלקות לביולוגיה ופיסיקה, ואף להשתלב בפקולטות למדעי החיים והטבע. האקדמיה הפסיכולוגית גם הגדירה את עצמה כבעלת עניין, בעלת מניות, בפרקטיקה פסיכולוגית בשטח: בפסיכיאטריה, רפואה התנהגותית, חינוך, התנהגות ארגונית, משפט וכלכלה. ובדין עשתה זאת האקדמיה.
אולם המודלים שאותם ניסתה האקדמיה להנחיל היו אלה שהיא הכירה: ראייה קוגניטיבית-התנהגותית של האדם כיצור לומד, מעבד מידע באופן מפוקח ומודע, ופטור –במידה רבה - מהשפעות תרבותיות ולשוניות.
מערכה שלישית: דיאלוג מהוסס
אחת התכונות המרשימות ביותר של המדע, היא שהוא רפלקסיבי. הוא מתבונן בעצמו, אומד באופן כמותי את יעילותו וחוסר יעילותו, ובכך מאפשר לעצמו להתקדם ולהשתפר. זה מה שאנחנו רואים היום, אמנם באופן מהוסס, בפסיכולוגיה האקדמית.
ראיית האדם כיצור לומד, מעבד מידע, ומודע הודגמה כחשובה, אך גם כחלקית ולא מספקת. הנפש לא רק מעבדת מידע, היא גם מאבדת אותו בשל אילוצים בין אישיים, תרבותיים, לשוניים, ורגשיים.
הייתה זו דווקא ההתפתחות המונומנטאלית של התחום הנוירו-קוגניטיבי שהולידה ממצאים התומכים ברעיונות פסיכואנליטיים של רמות מודעות שונות, וברעיונות אקזיסטנציאליסטיים של רצון חופשי ומכוונות לקראת מטרה.
רעיונות שנחשבו לא מזמן כמיסטיים, כגון ההשפעה העצומה של פחד לא מודע מפני מוות, או העוצמה החיובית של מדיטציה טראנסנדנטאלית, אוששו במחקר הקפדני ביותר.
מחקרים שיטתיים על טיפול העלו כי הטיפולים הממוקדים והקצרים מבית מדרשה של הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית אמנם יעילים ביותר להפרעות שהוזכרו לעיל, אולם הם אינם מהווים אלטרנטיבה הולמת להפרעות אחרות, מורכבות וכרוניות יותר, כגון הפרעת חרדה מוכללת או הפרעת אישיות גבולית.
טיפולים אחרים שפותחו במסגרת הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, המכונים "טיפולי הגל השלישי", הם ארוכים יותר, מורכבים, וכוללים התערבויות דומות, אם לא ממש זהות, לטיפולים פסיכואנליטיים ואקזיסטנציאליים.
בנוסף לכך, תנועה הולכת ומתחזקת בתוך הפסיכואנליזה החלה לאמץ את המתודה המדעית, לחקור באורח אמפירי טיפולים פסיכואנליטיים, ואף לפתח שיטות טיפול חדשניות, המתקרבות – בתורן – למודלים קוגניטיביים-התנהגותיים.
תמורות אלה מעוררות אופטימיות באשר ליכולתה של הפסיכולוגיה האקדמית להתעלות למה שהיא (או למה שהיא חייבת להיות): דיסציפלינה אינטגרטיבית, הממקמת את עצמה במתח שבין מדעי הרוח, החברה, והחיים, שבין הגוף, הנפש, והתרבות, ובין עיון מדעי בסיסי להתערבות מיטיבה בחיי אנשים סובלים.
פרופ' גולן שחר הוא פסיכולוג קליני ורפואי, פרופסור מן-המניין לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, ופרופסור אורח לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת "ייל" בארה"ב.
לפנייה לכתב/ת 
