היא עמדה לבד כל החופה, מבטה נעוץ בי

• תחילת הסיפור: שושבין גרוש: שמח בשבילו עצוב בשבילי
  

רגע לפני שהכל מתחיל, ניתן לי המפתח לחדר הייחוד של החתן והכלה, כשאני יוצא ממנו אל ניהול הטקס. השארתי שם את אדריאן השושבינה, למרות שנוכחותי לא מנעה ממנה להחליף בגדים.

אני נושם קצת אוויר, כשחברי הטוב, הד"ר העתיד להיות חתן, מגיע: "יוב, מה עם הרב חיים?" הוא שואל. הוא בחנייה, אני משיב ויוצא לקראתו. הרב חיים מאחל מזל טוב פעמיים ולוחץ את ידו בחיוך מבויש. "אתה יודע שאני כבר לא מחתן זוגות, בטח לא מחוץ לירושלים", הוא מדווח את הידוע לי, "אני עושה את זה הפעם רק בשבילך".

אני מספר לו איך נגע לליבו של הד"ר לפני יותר משבע שנים. "הוא כל כך התרשם ממך אז, בחתונה שלי, ידעתי שהוא ירצה רק אותך".

"אתם הרי הראשונים שחיתנתי, התרגשתי לא פחות מכם", מזכיר לי חיים את שאיני יכול לשכוח, "כולם מוכנים?" הוא שואל, ואנחנו פונים לחדר הייחוד לחתום על הכתובה: שני עדים, חתן אחד, רב צעיר ללא זקן ושני צלמים.

סיימנו, הכל נכנס לתוך שקית הניילון, הכתובה החתומה, כוס זכוכית עטופה בנייר כסף, הברכות והטלית. אני רץ לפניהם להניח את השקית מתחת לחופה המוארת באור יקרות, שבקבוק ושני גביעים כבר מסודרים בה על שולחן. אני נושא את עיניי לכיוון הגן וליבי צונח בבת אחת. הנה היא פוסעת על גשר העץ, נכנסת לבדה בשמלה סגולה, סנדלי עקב שחורים לופתים את כפות רגליה.

היא ניגשת לד"ר ומקבלת חיבוק ארוך ומעורר קנאה. אני קופא על מקומי, לא מסוגל להסיר את עיניי מהאשה שמתחרה באיטלקיות על גניבת ההצגה. תתעורר, צריכים להתחיל, אני מזכיר לעצמי. אל תיסחף, זה לא זמן להתאהב עכשיו.

הד"ר מוכן בליווי אביו ודוד מאסימו, סלבה ממתין מאחור עם כלי הנשיפה, מוכן לסימן ממני, "ד"ר, מבקש אישור להמריא", אני פונה אל הבוס שלי להערב. "שניר, גלעד, בואו, יאללה מתחילים", אני צועק ואוסף את אֶחיו של הד"ר. "ד"ר, יש אישור?" "קבל רשאי", הוא משיב ועיניו הכהות מאושרות. אני לופת שתי אצבעות בין שפתיי ושורק שריקה חזקה וצורמת.

שבע שנים רזות הוא לא הרגיש, לא התאהב

שירה אדירה מתחילה. שורות של חברים מלוות את החתן, אנחנו קופצים ושרים, והאיטלקים בהלם. הם מעולם לא ראו חתונה יהודית שמחה, אבל תוך שתי דקות הם נסחפים ונכנסים לאווירה. חלקם מצטרפים לשורות שלנו, ואחרים מוחאים כפיים לפי הקצב. בזווית העין אני רואה אותה בשמלתה הסגולה, עיניה עצובות והיא עדיין לבד, מביטה בי ארוכות, ראש הקנוניה ששר, צועק ושמח.

אנחנו עולים במדרגות החופה, והשירה נקטעת. אנחנו מותירים את הד"ר תחת החופה, לבד בפעם האחרונה בחייו. "שלא יחווה יותר בדידות לעולם", אני מאחל לו בשקט ומיד צועק, "הולכים להביא אותה, קדימה" וכולם רצים אל הכיסא עליו ממתינה הכלה, ושוב מתחילים לשיר ולשאוג, "או אוהו אוהואוהוהו, איי איי איי".

אנחנו מלווים את הכלה היפה, בעלת העיניים הבהירות הבוהקות על רקע עורה האיטלקי השחום והחיוך המושלם. אנחנו מגיעים איתה עד לשדרה הלבנה, ושם החתן יורד לקבלה, ולהוריד את ההינומה הצחורה, כשהדמעות כבר מציפות את עיני האמהות והדודות.

חיים מתחיל את הטקס המוכר כל כך, הפשוט. טבעת וכוס יין לקידוש, שני אוהבים וזוג עדים לאישור. העד שלי, שעמד תחת חופתי לפני שבע שנים, מתחייב בשניות אלה לאשתו. שבע שנות רזון הוא חווה בניכר, בין ייאוש ללימודים, מבלי שהרגיש והתאהב.

המיקרופון עובר אליי, וקולי נשמע במערכת ההגברה, קורא לאחיו של הד"ר ולמכובדים לברך שבע ברכות, ומכתיב את קצב שירה. אני שומע את עצמי וזה לא ייתכן... איש שנהנה בחתונות, זה כל כך לא אני.

ושוב, ירושלים לא תשכח, ונייר הכסף נחתך כשהזכוכית עוברת דרכו, והקהל פורץ לחופה כדי לחבק, לנשק, ובעיקר לאהוב. אני אוסף את שברי הזכוכית ואת שבריי שלי, מסדר את הכוסות והברכות ומשתדל לא לחשוב על הסמליות שבכל העניין. מיד עם גרושיי, הד"ר התארס. כאילו רבצה קללה על העד שלי.

אנחנו לבדנו בחדר ייחוד שאינו שלנו

עיניי סורקות את הגן, והיא עומדת שם, לבד עדיין. עיניה דומעות, היא מביטה בי ולא מרפה. ליבי נצבט ומחסיר עוד כמה פעימות. רגליי נושאות אותי עד שאני נעמד לידה ואומר, "מרגש, סוף סוף הוא התחתן". היא לא עונה, הדמעות זולגות על לחייה וכתפיה רועדות קלות. "אלווה את החתן לחדר ואז אתפנה", אמרתי כמעט בלחש, "אביא לך משהו לשתות".

הזוג הטרי פוסע במלכותיות אל החדר המפואר הממתין להם ורק להם, "יוב, המפתחות?" הוא שואל, "אצלי, יחד עם השקית. הזוגיות שלך מונחת אצלי ביד". חיוך ענק עולה על שפתיי, הדלת השחורה נפתחת לרווחה ואנו, העדים, נוטשים. "אתם לבד, עוד כמה דקות נבוא להפריע. בינתיים, אנחנו חייבים לשמור על הדלת, להתראות".

חמש דקות חולפות, ואני נוקש קלות על הדלת. הד"ר פותח ומחייך, "תודיע לדיג'יי ולכולם". אני ניגש לפיני הדיג'יי בצעדים מהירים, "יוצאים", אני מסמן למנהל האירוע שאוזניה שקופה מעטרת את אוזנו. זרקורי רחבת הריקודים יורים אלומות אור מסנוורות, הזוג יוצא והבלגן מתחיל. עכשיו נותר רק לרקוד.

בני, הגיס של הד"ר, פונה אליי: "תביט עליה, אני לא מכיר אותה והיא עומדת שם לבד. ראיתי שאתה כבר בעניין, גש אליה, דבר איתה". היא עומדת בפינת האולם, מבטה קשוח ועיניה הבהירות נוצצות באור הזרקורים. אני פורם את העניבה וניגש, "את בסדר? ראיתי שאת נסערת".

"הד"ר ניגש אליי אחרי החופה, ראה שאני בוכה ובירך אותי", היא אומרת וקולה רועד.

אנחנו מגלגלים שיחה, כשלפתע הכלה צועדת לעברי, "יוב, קח את זה לחדר בבקשה", היא מניחה בידי מעטפה ורצה חזרה לרקוד.

"תלווי אותי?" אני שואל את בעלת השמלה הסגולה, והיא נענית בחיוב. שוב הדלת השחורה נפתחת, שקט עוטף אותנו ואנחנו לבדנו בחדר ייחוד שאינו שלנו. אני מביט בעיניה ושותק, יודע את שליבי מבקש.

היא נצמדת לקיר ואני מקרב את שפתיי לשלה. נדמה כי מעולם לא חשתי שפתיים לפני כן, משכרות וממכרות. אני מאריך בנשיקה וידיי חובקות את גופה, כך חולפות להן שניות בהן אני נוסק וממריא מעלה, מתמסר לשפתיה.

היא נעצרת, עיניה הענקיות מביטות בי במבט מחייך,

"זה היה מעולה, מושלם. תגידי, אם זה כל כך טוב, אז למה... למה התגרשנו?"