מכתב הרבנים - אמירה ציונית

מה שיפה בתורת הסובלנות והפתיחות שפיתחו אנשי התקשורת הישראלית, הוא שהם פתוחים לכולם - לבעלי נטיות הפוכות (כן, ככה קוראים לזה אצלנו, הדתיים), לשמאל הכי רדיקלי שהעולם הכי מערבי כבר הפסיק לייצר, לחופש הביטוי הכי בוגדני, לפלסטינים שאנחנו כל היום רק מדכאים וכובשים, ואפילו למי שיקרא בלי בושה לבטל את הדיבר השביעי (לא תנאף). רק ליצורים מוזרים מזן אחד אין להם טיפת סובלנות והקשבה: לשמרנים.

אז הנה, נעים מאוד – אני שמרן. דתי כזה. חשוך, שחושב שצריך להילחם על התא המשפחתי, מאמין שהגענו לארץ ישראל כדי לכבוש אותה. לא אוהבים פה את המילה כיבוש, אני יודע. אבל לא תאמינו, אני בחור נחמד, הייתי אומר דתי-מחמד, אם הביטוי הזה לא היה מלא בכל כך הרבה רפיסות והתנצלות שהשאירו בו האחים החמודים שלי. אני ציוני כזה מהסוג ש"קובעי סדר יום" אוהבים להגיד עליהם שהם בעצם אויבי הציונות, כי אנחנו מכניסים בה ערכים של התיישבות וכאלה.

אני גם קורא עיתונים ויש לי אפילו השכלה גבוהה, אבל מקור התרבות העיקרי שלי הוא תורת ישראל, אני משתדל להקדיש ללימוד התורה הזו שעה וחצי ביום. זה מה שאני מצליח לצערי.

כן, ואני גם שמרן כזה, שממש שמח שהרבנים קראו לאזרחי ישראל שלא למכור בתים לערבים בערים הישראליות. אני בין 74% אחוזים מהעם (לפי הסקר בערוץ 2) או בין 55% לפי סקר שפורסם ב-ynet, שחושב שזו אמירה שפויה ובסיסית, ודוחה מכל וכל את הקשקושים על ההשוואות לגזענות הנאצית שביקשה להשמיד אותנו.

אבל אתם חושבים שהסקר הזה מבלבל מישהו מאבירי הדמוקרטיה? כל מה שהם לומדים מהסקר הוא "כמה המצב מדאיג בחברה הישראלית". הם החכמים יודעים מה מוסרי, ואנחנו השמרנים המפגרים והחשוכים תקועים אי שם ומצפים שהם יגאלו אותנו בעזרת הערכים המזויפים שהם העתיקו מהתרבות המערבית שמאבדת את עצמה לדעת.

מצנזרים לכם את היהדות

השופטת בדימוס דליה דורנר מצטטת פסוקים מהתנ"ך על חמלת הגר, ולא מרגישה מעט בושה שלא להקריא פסוקים נוספים, ממש סמוכים, על ירושת הארץ, וגם מכך שאין לה מושג על הדיונים המעמיקים שתועדו סביב הנושא המאוד רציני הזה בתלמוד.

ישנם כמה רבנים, שמהווים שוליים בחברה הדתית, שחושבים שעל-ידי צנזור ישראלים יוכלו להתחבר ליהדות, אבל לא נעים לבשר: אבל התורה - זאת

שבשמה אנחנו כאן בארץ הזאת, זאת שהגדירה את זהותנו במשך היסטוריה שלמה ויצרה עם שמסרב להיכחד למרות הניסיונות החוזרים ונשנים - היא לא רק תורת חמלה. נכון שהיא לימדה את האנושות על חמלה ועל זכויות פרט, נכון שהיא גם פיתחה את ערכי המוסר המודרניים, אבל לא זו הכותרת שלה – המסר שלה בעולם הוא שהמוסר אינו יכול להישען רק על גחמותיו של האדם ועל הקריזות שלו.

לכן יש גם חמלה, ויש גם מלחמה כשצריך. יש כבוד האדם באשר הוא, ויש גם הבדלה ברורה בין העם המעצבן שאליו נולדנו לבין עמים אחרים. מתוך ההבדלה הזו נוצר חיבור אמיתי. וההפך – מתוך טשטוש נוצרת עצבנות ומלחמות.

הגלובליות ורוממות החמלה מעל הכל היא המצאה די ישנה. בנצרות ניסו את זה די מזמן וזה הביא לשפיכות הדמים הכי גדולה שידעה האנושות, במסעי הצלב ובמלחמות נוראיות. השורש הזה הביא בסופו של דבר גם לגזענות הקטלנית של הגרמנים - ככה זה כשהאדם הוא מעל הכל.

גם השמאל במהותו, שערכי החמלה ברוממות לשונו, הביא לכאן כל כך הרבה חוסר סובלנות: זה קרה לפני קום המדינה כש"ההגנה" ביצעו הרג והסגרות באחיהם באירועי ה"סזון" המבישים, שאנחנו מדחיקים מדפי ההיסטוריה. זה קרה שוב כשבן גוריון יצר, שימו לב לביטוי, את "התותח הקדוש", שבו ירו על האלטלנה. והמשיך אצל יצחק רבין ז"ל בכינוי המפורסם את המתנחלים כ"פרופלורים". ולא פחות חשוב: הגירוש שבו הצבא הופעל נגד יהודים.

אף אחד לא אמר שהדתיים מושלמים

קריאתם של הרבנים שלא למכור בתים בערים הישראליות אינה מגיעה משנאת זרים, אלא כאמירה ציונית פשוטה ושפויה שמנסה להגן על כולנו מכמה תופעות קיומיות.

ראשית, קיימת מגמה ברורה ומוצהרת של ערבים לכבוש את הערים מידי היהודים. יש לשם כך קרנות מסודרות ומממנים מארצות ערב. דגלי אש"ף שמונפים ברגעים הנכונים. אפשר לקרוא לזה היסטריה מוגזמת, אבל לפני שטוענים זאת כדאי לסייר באופן רציני בצפת, נצרת עילית, כרמיאל, עכו, או רמלה ולוד.

שנית, אני יודע שיש מי שזה לא מעניין אותו, אבל כנראה שרוב הישראלים כן מוטרדים מכך ש-15 אלף יהודיות נמצאות ברגעים כאלה כבנות זוגן של ערבים, בתוך הקו הירוק, בלי להכניס את

הבנות שיצאו גם לרצועת עזה.

ושלישית, כתוב בתורה שאסור לעשות זאת. לא מעניין אתכם? אותי ועוד כמה במדינה הזאת זה כן מעניין. העולם הדתי רחוק מלהיות מושלם, יש בו המון-המון מה לשנות וללמוד. יותר מזה, אני באמת מאמין שאבוי לכולנו אם הדבר העצום הזה שמכונה תורת ישראל יישאר רק בידיים של הדתיים.

אוהבים להאשים בזה את הדתיים, אבל לצערי הרב, השיח הציבורי האלים כלפי כל מי שמדבר יהדות שמרנית, הוא זה שאינו מאפשר זאת. אדרבה, דיון אמיתי ומעמיק עם הרבנים עשוי לגלות שהם דווקא כן שוחרי שלום, אהבה וחמלה. אבל יש להם גם עוד כמה ערכים שכדאי להקשיב להם. פתיחות אמיתית קוראים לזה.

• יוסף רוסו הוא עורך עלון "עולם קטן"