מפחדת להישאר איתך, מפחדת לוותר עליך
לקום ולעזוב את כל מה שהיה מוכר לי במשך שבע שנים? אני יודעת שהגעתי לאן שהגעתי בזכותך, כי לימדת אותי לאהוב את עצמי. מצד שני, אם לעזוב, זה הזמן, כשעוד אין לנו ילדים
אהוב יקר,
בוקר, העולם ישן עדיין כשאני מתעוררת לעוד יום בחיים. אני קמה, והמחשבה שלא עוזבת אותי ממשיכה לנקר בראשי. כבר תקופה לא מבוטלת, קרוב לשנתיים, היא שאני לא בטוחה אם אכן נועדנו זה לזו.
נפתחתי לעולם חדש, לרצון להרגיש אוויר נקי ומרענן עובר בגופי, לקום ולעזוב את כל מה שהיה מוכר לי במשך שבע שנים. הגוף מתרגש מהמחשבה שאוכל שוב לחוות ולאהוב כמו שהייתי מאוהבת בך פעם, לפני שאיבדתי את הרצון לחוש את גופך על שלי ולנשום את נשימותיך. רוצה להתרגש כמו פעם, כשהערצתי את המהות שלך.
היום הדברים נראים אחרת. אני כבר לא אותה ילדה שנפלה שדודה ממך בתחילת שנות ה-20. אני אשה אמיתית, או לפחות כך אני מרגישה, אשה שרוצה להיות מסוחררת שוב, שוב ליפול מרגליה ממישהו, אך כבר בוגרת יותר, בשלה ומבינה שההרגשה הזו לא נמשכת לנצח.
ובכל זאת, אני מפחדת לוותר עליה בשלב כל כך מוקדם בחיים. אני מפחדת שאם אבחר בנוח, במוכר ובאהוב באופן שונה, אמצא את עצמי מסתכלת אחורה ומצטערת. אני לא רוצה להתחרט על כך שהייתי יכולה להרגיש אהבה שוב, שהייתי יכולה לבחור להביא את ילדיי לעולם מתוך תשוקה גועשת ולא מתוך חמימות בטוחה.
אני יודעת שהגעתי לאן שהגעתי בזכותך, אחרי שכל השנים בהן אמרת לי שאני יפה, חכמה וחזקה, וכל שארצה יהיה שלי. בנית אותי כך שאהיה בטוחה ואוהב את עצמי, ועזרת לי להבין כמה אני מיוחדת.
כשאני חושבת על זה ואז על כך שאני הולכת לאבד אותך, שבאמת תלך ולא נדבר יותר, הרעיון שלא אספר לך דברים יותר ומישהי אחרת תתפוס את מקומי ואת הכיסא הכל כך מלכותי ששייך לי אצלך, אני קופאת. אני לא מצליחה לקום וללכת אל עבר הלא נודע, מפחדת שאולי אבין שעשיתי את טעות חיי, ואמצא את עצמי מתגלגלת בחיפוש אחר אהבה ומתבדה.
איך בוחרים במודע לחיות עם משיכה שנעלמה?
מצד שני, אם אני רוצה לעזוב, עכשיו זה עדיין אפשרי. אני עוד לא אמא, אין אחריות על חיים אחרים. אני יכולה לחשוב על עצמי, להיות חופשייה שוב, להיות פנויה לכל אותם מחזרים שמרטיטים את ליבי, להיות בזכות עצמי וללמוד להכיר אותי מחדש. אבל, כל זה לא יבוא בלי מחיר, להיפרד ממך, שהנפש שלך קשורה כל כך בשלי.
אולי כאן נעוצה מהות הבעיה. אנחנו מחוברים בכל הרבדים הלא רומנטיים, וזה מרגיש כמו להחליט מבחירה להיפרד מהחבר הכי טוב שלך, זה שתמיד מעניק לך משענת תומכת, שמעצם קיומו בחיים שלך, אפילו אם הוא רחוק, אתה מרגיש חזק יותר.
איך בוחרים במודע לחיות עם משיכה שכבר נעלמה, איך מרסנים את הדחף להרגיש שוב את הלב פועם, את הרצון להסתכל על אהוב ולהתמלא בערגה, ולא בהרגשה שהוא שוב מעצבן. להתגעגע הביתה באמצע יום עבודה, לחכות לרגע שכבר תיפגשו, להתגנדר בשבילו לפני יציאה, איך אפשר בלי כל זה?
אני תוהה האם הרצונות האלו הם פנטזיה, ובעצם הכל מגיע לסיומו, גם סיפורי האהבה הגדולים ביותר? האם הבחירה המושכלת והנכונה יותר תהיה להיות אסירת תודה על כל מה שיש לי, על כך שזכיתי בפרטנר אמיתי לחיים, ולהניח שכל היתר הוא אוסף של שטויות שהכנסתי לעצמי לראש?
האם ייתכן שבזה זה מסתכם?
אין לי תשובה, אז אמשיך לי את היום הזה, מלא במחשבות לגבי מה עליי לעשות. ובלילה, שוב אגיע הביתה ואנסה להתמודד עם המגע שלך, שכל כך קשה לי, עד שאמצא את האומץ ללכת, או שאעבור מטמורפוזה ואצליח סוף סוף להרגיש אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
