"אני נהנה מהסקס, אבל רוצה יותר", אמרתי
יצא ממני המשפט של כל רווקה תל אביבית טיפוסית, אפילו שלא האמנתי שממנו ייצא משהו נוסף. לא האמנתי שאני יכול לאהוב אותו, לסלוח לו על היחס שלו. "תשאר לישון, אני אחשוב על הרעיון שלך", אמר לי בחיוך דק
"מה קרה?"
"לא יכול להמשיך יותר", אמרתי לו בזמן שאני מתנתק מהגוף שלו ומחפש את התחתונים שלי. התכוונתי להימלט על נפשי, כפי שסבי ברח מהנאצים בברלין 1933. בלילה אחד ארזו הכל וברחו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
"אתה יכול להסביר?!" הוא דרש, ואני השבתי "אין טעם".
למדתי משהו על מקומות שאין בהם חום, רק תחושות חסרות רגש. אין לי את הכוח לשנות. קמתי. הוא אחז את ידי בחוזקה ומנע ממני את הבריחה הגדולה. "אל תלך. לא ככה. לא עוזבים סתם ככה. אם יש לך בעיה אז תגיד ונדבר. תתמודד", אמר.
"כל מה שאכפת לך זה כמה אני מענג אותך. לא יותר", אמרתי.
"ומה רע בסקס? אתה לא נהנה איתי?"
"נהנה. אבל רוצה יותר", יצא ממני המשפט של כל רווקה תל אביבית טיפוסית, אפילו שלא האמנתי שממנו ייצא משהו נוסף. לא האמנתי שאני יכול לאהוב אותו, לסלוח לו על היחס שלו.
"תשאר לישון, אני אחשוב על הרעיון שלך", אמר בחיוך דק.
לרגע הוא שכנע אותי. בפעם הראשונה, אחרי כל הפעמים שנפגשנו, הוא הציע לי להישאר לישון אצלו. אבל אני לא הצלחתי להירדם. הוא עטף אותי בגופו. הסתכלתי על דירת הסטודיו שלו. על הקירות הלבנים תלויים תצלומים של גברים ערומים בתנוחות שונות, מעשי אמנותו להתפעל. לא תמונות ארוטיות בכלל. כל איבר מוצע היטב. כל גבר לבדו בתמונה. לא היו לו ספות, לא טלוויזיה, לא ספרייה, ולא מכתבה. אפילו לא הצלחתי בחודש שנפגשתי איתו לראות מטבח. במרכז הסטודיו המרוצף בפרקט מבריק התייצבה המיטה שעליה שכבתי בגאון. עטופה בסדינים לבנים כמו תכריכי קבורה.
הזיפים שעל החזה שלו שרטו את הגב שלי
הגוף שלו גירד לי בגוף. הוא גילח את השיער שעל גופו לטובת צילומים, והזיפים שעל החזה שלו שרטו את הגב שלי. לא היה לי נעים בכלל. אתה בוגד בעצמך, אמר לי קול פנימי. "אני אחשוב על זה?!" שיחזרתי את מילותיו המהדהדות. אהבה מכה בך. אתה מרגיש בה. אני לא אמצא אותה פה.
הוא כבר ישן, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לצאת מהדירה שלו. בלחש, צעד אחרי צעד, יצאתי מהדירה. מישהו אמר לי שהלב שלי יתחסן, יפתח הגנה, וכבר לא יכאב לו כשלבבות מתנתקים. עדיין כואב. אבל פחות.
ברחוב הראשי היתה מסיבה, איזה פסטיבל. חבורת שיכורים בני 15 התאספו סביב איזו זמרת עם גיטרה, ששרה על גבר שעזב אותה. הפנים שלה היו מוכרות מהטלוויזיה. אבל אני לא זוכר בדיוק. פנים מרות-מתוקות כאלה. אמרו לי שהיא כבר שרה ברחוב שלוש שעות. מקריבה את הגרון שלה לכל מי שמוכן לשמוע. מוכרת את הדיסקים שלה גם בעשר אגורות. היא היפנטה אותי.
"אני אשיר לך, לפי מנגינת ליבך. נראה לי שמגיע לך"
אחרי חצי שעה שישבתי שם והאזנתי לה, היא פנתה אליי: "אתה! גבר זר ומסתורי שכמותך" היא קטעה את רצף הרפרטואר שלה, "תבחר שיר, איזה שתרצה, ואני אשיר לך, לפי מנגינת ליבך. נראה לי שמגיע לך משהו טוב".
בלי להתבלבל אמרתי לה: "ירושלים של זהב". רציתי להיות כינור לעיר הקדושה שלנו, לחשוב על האור שלה, לחזור אל בורות המים, לרומנטיות של העיר, לשיגעון של החומות הזהובות. העור שלי התברווז למשמע קול המלאכית שלה. אבל אז היא הגיעה לפזמון ובאבחה אחת הרסה הכל עם הציניות שלה: "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור, לחומותייך קראנו דרור". היא מזכירה שירושלים היא לא רק מזהב, ובמלחמה עליה נהרגים אנשינו, כל יום, בשמה ובשבילה. אולי כמו באהבה, שיש בה שחור והרוגים, אולי כדאי להשתחרר ממנה ולא לסבול. לא יכולתי לשאת את ההטפות שלה. היא אכזבה אותי. לא קיבלתי ממנה את מה שהייתי צריך ממנה יותר מכל דבר אחר – תקווה. "תלך, תלך! כמו כולם", צעקה עליי. "זאת האמת מותק!".
השעה היתה ארבע בבוקר, ובשמונה כבר הייתי בכיתת הלימודים שלי. הפריוילגיה של ללמוד במוסד עם התנאים הכי טובים במזרח התיכון והמרצים הכי טובים שיש לארץ להציע לא מספקת את סערת הנפש שלי. הקול הצווחני של המרצה שלי צורם לי באוזן. אני מביט בחבריי לאקדמיה בבוז. נוברים בספר החוקים לפי ציווי המרצה. מחפשים את התשובות הגדולות של החיים בספרים שנראים אותו דבר. כל ספר עם אותה כריכה. תכלת-דהוי ואלפי דפים מצהיבים מבפנים. צוברים אבק. אני קורא בהם בחוסר רצון. השופטים שלנו מזלזלים במילה הכתובה. שופכים אלפי מילים בלי חשבון. בלי להעביר רעיון חדש, בלי תשוקה, בלי כוח. מסתייגים, מסתייגים. סתם. ככל שהם כותבים יותר, ככה הם מקודמים מהר יותר במשרתם. והקורבנות הם אנחנו, הסטודנטים. מחויבים לכלות שעות רבות בספריה לקרוא אותם.
אני בכלל נמשך לחלק הנידח והקטן של הספרייה - לרומנים. ספרים מופלאים עם כריכות צבעוניות, עם ריח, עם כותרות מופצצות: "אשה", "בשורה", "אהבה", "הביתה", "מלחמה" "גאולה". ספרים שמרעידים לי את המוח, משחררים לי את השרירים.
אם הבן שלהם הומו, לפחות שיהיה עורך-דין
בכלל לא רציתי ללמוד משפטים. אני משכנע את עצמי שלמדתי רק כדי שיהיה לי מקצוע, פרנסה. אבל אני יודע שאני לומד רק כדי להחזיר להורים שלי קצת נחת. אם הבן שלהם הומו, לפחות שיהיה עורך-דין, אולי הם יאהבו אותי יותר. אולי הם יהיו גאים בי יום אחד. עוד סיבה שאני לא ישן בלילה. לומד משהו כבר שלוש שנים כדי לרצות את הסביבה שלי. בלילות יש לי סיוטים. אני חושב שלא זכיתי לחלום פז אחד במשך השנתיים האחרונות. יש סיוט שחוזר על עצמו: אני נמצא בין שני אנשים שמכוונים עלי אקדח. כל אחד מכיוון אחד. הם צועקים אחד על השני "אל תירה!" או "אל תירא!". ומאיימים זה על זה בפאניקה "אני יורה!". ואני באמצע, קופא במקומי, חסר אונים. לא יודע מה לעשות כדי להיות בטוח שוב. מה הם רוצים ממני? למה הם רוצים להרוג אותי או את עצמם? כשאני מסתכל במבט שני, מתגלה שהם בעצם בדמותי. ואז אני מביט לכיוון שלישי. שם עומדים שוטרים במדים שוחרים. פניהם מוסתרות עלי ידי קסדות וגופם מוסתר ע"י מגנים מפלדה. הם לא צועקים. מכוונים עליי את הרובים שלהם, בניגוד לטרוריסטים בדמותי, הם לא אומרים דבר, אלא יורים עליי. בצרורות, מחוררים אותי, עד שאני מתעורר בבהלה, הלב מתפוצץ מבפנים.
