דו-קרב בסי-מז'ור: על המצאת הסקסופון
אדולף סאקס הבלגי לא תיאר לעצמו שהסקסופון אותה בנה יזכה לכל-כך הרבה התנגדות: נגנים, מלחינים, אנשי צבא - כולם דחו את הצלילים של כלי הנגינה החדש. ואז הגיעו הג'אז. והנאצים.
כלים מוזיקליים משתנים במרוצת הדורות. הפסנתר, למשל, עבר כמה וכמה גלגולים ושינויי צורה מאז הומצא בתחילת המאה ה-18, בתגובה לשינויים טכנולוגיים בשיטות הייצור ובצרכי הנגנים.כמו בכל תחום, גם במוזיקה ישנם שמרנים וחדשנים- ולפעמים שינויים חברתיים יכולים להשפיע על המוזיקה לא פחות, ואולי אפילו יותר, משינויים טכנולוגיים. הנה סיפור שידגים עובדה זו היטב.
הקריירה של אדולף סאקס, מי שיהפוך ברבות הימים לגדול בוני כלי הנגינה של המאה ה-19, כמעט שנסתיימה עוד לפני שהחלה. סאקס נולד ב-1814 בכפר קטן בבלגיה וכשהיה פעוט נפל מהקומה השלישית וכמעט נהרג.
בגיל שלוש נפצע מהתפוצצות אבק שריפה, ומאוחר יותר נכווה מסיר בישול רותח. הוא גם נפל לנהר וניצל מטביעה ממש ברגע האחרון. אין פלא, אם כן, שאמו הייתה משוכנעת שהוא לא ישרוד את ילדותו. תושבי הכפר כינו אותו בחיבה 'רוח רפאים'.
אביו של סאקס היה בונה כלי נשיפה מוכשר שמונה להיות יצרן הכלים הרשמי של בית המלוכה. סאקס בילה את רוב שנות ילדותו בבית המלאכה של אביו, למד לנגן בקלרינט (או 'קלרנית' בעברית) וכשהתבגר החל לעשות לעצמו שם כבונה כלי נשיפה משכמו ומעלה. ב-1840, בבית מלאכה שהקים בפאריז, פיתח כלי נגינה חדש ומהפכני.
על כלי נשיפה ממתכת ומעץ
כלי הנשיפה בתזמורת מתחלקים לשני סוגים עקרוניים: כלי נשיפה מעץ, כמו החליל והקלרינט, וכלי נשיפה ממתכת כגון החצוצרה והטרומבון. כלי הנשיפה מעץ מפיקים מגוון רחב ונעים יותר של צלילים, אבל הם חלשים וחסרי עוצמה. כלי הנשיפה ממתכת, לעומתם, הם חזקים ומלאים- אבל אין להם טווח דינמי רחב ועשיר כמו לכלי הנשיפה מעץ. אדולף סאקס ביקש ליצור כלי חדש שימזג את הטוב משני העולמות.
למרות שנדמה שכל כלי הנשיפה פועלים על אותו העקרון- דהיינו, נשיפה של זרם אוויר לתוך צינור ארוך עם חורים- ישנו הבדל בסיסי בין כלי נשיפה מעץ וממתכת.
בכלי נשיפה ממתכת, האדם הוא זה שיוצר את הצליל: חוזק הנשיפה, צורת השפתיים, מיקום הלשון וכולי קובעים את גובה הצליל- באותו האופן שבו מפיקים צלילים בשריקה, למשל. לכל כלי הנשיפה ממתכת ישנם כמה תדרים שבהם גוף הכלי והאוויר שבתוכו רוטטים בהרמוניה, ואז הוא מפיק צלילים נעימים ונקיים. ניתן לשלוט על התדרים הללו באמצעות לחיצה על כפתורים שפותחים וסוגרים תעלות בתוך הכלי, וכך לקצר או להאריך את המסלול שעובר האוויר בדרכו מהפייה ועד הקצה השני, בפעמון.
בכלי נשיפה מעץ, לעומת זאת, הנשיפה בפיה אינה מפיקה את הצליל: היא רק מספקת את האנרגיה, כמו סוללה במעגל חשמלי. כלי הנגינה הוא זה שמפיק את הצליל: בחלילית, למשל, הנשיפה יוצרת מערבולת בתוך הפיה ועקב כך האוויר רועד בתדר מסוים. בקלרינט, זרם האוויר עובר דרך צפצפה, גורם לה לרטוט וכך מופק הצליל.
אדולף סאקס החליט לבנות מעין יצור-כלאיים: הוא לקח את הצפצפה של הקלרינט ושם אותה בתוך צינור ארוך ממתכת. התוצאה הייתה כלי נגינה שהיה לו את עושר הצלילים של כלי נשיפה מעץ, ואת העומק והתהודה של כלי נשיפה ממתכת. אדולף כינה את הכלי החדש בשם...'סקסופון'.
אדולף סאקס, ממציא הסקסופון שנקרא על שמו
הסקסופון זכה לשבחים רבים בזכות צליליו המיוחדים. המלחין הנודע הקטור ברליוז כתב עליו: "לפעמים הוא שקט ועמוק, לעיתים הוא מלא רגשות, חולמני, עצוב ולפעמים עם הד הקול האנושי. אינני מכיר אף כלי מוסיקלי שיש לו את איכות הקול המיוחדת הזאת."
כיצד נוצרים הצלילים?
ובכן, ניתן להשוות את האופן שבו גלי הקול נעים בתוך הסאקסופון לתנודות של מיתרים בגיטרה, או בכינור. אם ניקח מיתר מתוח, נחזיק אותו היטב בצד אחד, שלא יזוז, וננענע את הקצה השני שלו במהירות מסוימת, מהירות שתלויה באורך המיתר- נקבל מה שנראה כמו 'גל עומד': המיתר יעלה וירד, אבל הפסגות והעמקים של הגל יהיו תמיד באותה הנקודה לאורך המיתר.
האוויר בתוך הסקסופון מתנהג באופן דומה: לחץ האוויר בקצה הפתוח של הצינור זהה ללחץ האוויר של האטמוספירה מסביב, וכמעט שאינו משתנה. בהקבלה לדוגמא הקודמת, זו הנקודה שבה המיתר מוחזק ללא תנועה בצד אחד. התנודות שמפיקה הצפצפה מרעידות את האוויר בתוך הצינור ויוצרת בתוכו גלים. סאקס תיכנן את אורך הצינור כך שהגלים הנוצרים יהיו גלים עומדים, שנשמעים לאוזננו כצלילים חדים ומדוייקים.
כדי להפיק מגוון רחב של צלילים, סאקס שאל אלמנט נוסף מכלי הנשיפה מעץ: את החורים לאורכו של הצינור. תפקידם של הכפתורים הרבים על הסקסופון הוא לפתוח ולסגור את החורים, באותו האופן שבו מנגנים על חלילית.
חורים פתוחים משנים את הנקודה שבה לחץ האוויר בתוך הצינור מוחזק קבוע וללא שינוי: זאת אומרת, כשפותחים את הכפתור האחרון בסקסופון, משווים את לחץ האוויר באותה הנקודה ללחץ האטמוספרי הכללי- ממש כאילו ניסרנו את קצה הסקסופון. קיצור הצינור מקצר גם את אורך הגל העומד בתוך הכלי, ותדר הצליל עולה.
כל כפתור פתוח נוסף מקצר עוד יותר את האורך האפקטיבי של הצינור ומעלה את התדר שבו רוטט האוויר בתוך הכלי. המפתח ליצירת הצליל הייחודי של הסקסופון הוא השילוב בין הצליל החד שמפיקה הצפצפה, הגוון העמוק של דפנות המתכת, והעובדה שהצינור עצמו הולך ומתרחב מהפיה ועד הפעמון כמו חרוט.
צרות של סקסופון
הבעיה הייתה שהצינור בסקסופון היה ארוך מכדי שיהיה נוח לנגן בו. סאקס ידע מניסיונו שלצורת הצינור אין השפעה ממשית על הצליל: אפשר לפתל את הצינור לכל צורה שנרצה והצליל יישאר כשהיה, כל עוד אורכו של הצינור אינו משתנה. על כן סאקס כופף את קצה הצינור למעלה וקדימה ויצר את הצורה הכול כך אייקונית ומוכרת של הסקסופון.
השבחים שקיבל הסקסופון מהקטור ברליוז ואחרים לא סייעו לסקסופון להשתלב בעולם המוזיקה הקלאסית. סאקס נתקל בהתנגדות עזה מכל עבר, החל מהנגנים המובילים בתזמורות שלא הסכימו לנגן בסקסופון, דרך מלחינים שלא היו מוכנים לכתוב עבורו יצירות חדשות וכלה ביצרני כלים אחרים שהציקו לו ללא הרף ותבעו אותו בבית משפט על גניבת רעיונות והפרת פטנטים. המאבקים הבלתי פוסקים מול מתנגדיו הביאו את אדולף סאקס פעמיים לכדי פשיטת רגל, והוא נאלץ לחיות על חשבונם של חברים.
בחלוף הזמן היה ברור שהסקסופון לא מצליח למצוא את דרכו אל התזמורת הפילהרמונית של פאריז. לסאקס נותרה אפשרות אחת אחרונה לדחוף את הכלי החדש שלו קדימה: תזמורות צבאיות, כמו התזמורת הצבאית הצרפתית.
אבל גם כאן הוא נתקל בהתנגדות מצד מלחינים ומנצחים מובילים. בסופו של דבר החליטו ראשי הצבא לקיים תחרות פומבית בין התומכים והמתנגדים לשימוש בסקסופון בתזמורת. במה גדולה הוקמה ב-Champs De Mars, אותו המקום בו עומד כיום מגדל אייפל, ועשרים אלף צופים הגיעו כדי לראות את 38 המוזיקאים שניגנו בכליו של אדולף סאקס נלחמים ב-45 מוזיקאים שהעמידו מתנגדיו.
הניבזות האכזרית שבה התנהל הקרב המוזיקאלי הזה מזכירה את דבריו של הנרי קיסינג'ר על הפוליטיקה של האוניברסיטאות: היא כל כך אכזרית דווקא מכיוון שהפרס למנצח הוא כל כך זעום. יריביו של סאקס פרסמו עליו קריקטורות מעליבות, הטיחו בו עלבונות ואפילו שיחדו שבעה מנגניו כדי שלא יופיעו לתחרות ברגע האחרון.
בלית ברירה, סאקס עצמו נאלץ לנגן בתזמורת- ולהחליף בין שני כלים לכל אורך המופע. למרות הכל, עליונות כליו של סאקס הייתה ברורה לכל: הוא ניצח בתחרות והתזמורת הצבאית אימצה את כלי הנשיפה שלו. הסקסופון, הבאס-קלרינט, הסאקס-הורן ושאר כלי הנשיפה שפיתח ושיכלל סאקס הם עמודי התווך בתזמורות תהלוכה ותזמורות צבאיות גם בימינו.
לרוע המזל, זה לא הספיק. לאחר מותו של סאקס ב-1894, הסקסופון כמעט ונעלם: מעט מאוד מלחינים כתבו עבורו, ואף תזמורת פילהרמונית לא הכניסה אותו לשורותיה.
נאצים לא אוהבים ג'אז
בשנות העשרים של המאה העשרים הופיע שחקן נוסף על במת המוזיקה העולמית: הג'אז. נגני הג'אז אהבו מאוד את הסקסופון, שצליליו העשירים והייחודיים התאימו לז'אנר החדש כמו כובע שחור לשיער מקורזל.
יש מי שאומרים שהחושניות הכמעט-אירוטית שבה נגן הסקסופון מלטף את כפתורי הכלי בזמן הנגינה התאימה גם היא לאופי המיוחד של הג'אז.
יוני 1940: היטלר בפאריז (צילום: GettyImages)
הסקסופון קיבל, אם כן, תדמית פרועה ושוברת מוסכמות. כשכבשו הנאצים את פאריז בשנת 1940, הצלילים הלא-מהוגנים והליברלים של הג'אז צרמו מאוד לאוזניהם... שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, הורה על איסור הנגינה בסקסופון.
אבל יצרני כלי נגינה התרעמו על הגזירה. הם הציקו לשלטונות בבקשות חוזרות ונשנות, וגבלס נאלץ לשקול מחדש את עמדתו. כששמע שמי שהמציא את הסקסופון הוא אדולף סאקס, התרצה מייד: הוא היה בטוח שהשם סאקס מגיע מסאקסוניה הגרמנית- והשם הפרטי 'אדולף'...יש שם יותר נאצי מאדולף?
הוא הכריז ש'אדולף סאקס היה גרמני אמיתי, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות', ושינה את הפקודה. במציאות, לסאקס היה שיער שחור ועיניים חומות. הוא נראה ארי בדיוק כמו...אדולף היטלר.
רן לוי הוא סופר מדע, ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'- על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה: www.ranlevi.co.il
לפנייה לכתב/ת 
