יש גבול

הכתבה הזאת לא תסתיים במעצר. אני רציתי, כי זה היה מפשט את הכתיבה וכי זה היה טוב ליחידה המרכזית של מג"ב במחוז מרכז - הם אנשים טובים, ומגיע להם שהסיפור עליהם יסתיים עם כל האקשן שיש במעצר - אבל עבודת משטרה לא תמיד כרוכה באקשן. לפעמים היא כרוכה בעיקר בהמתנה משולבת בציפייה, עם קורטוב של קור. ואם בסוף יש אקשן, הוא יכול לכאוב עד כדי כך שאתה לא מבין למה חיפשת אותו.

אז הסיפור הזה לא יסתיים במעצר אלא בעיכוב, שזה מעצר עם אנטי־קליימקס, ולא ברור למה הוא יוביל ואם בכלל. הוא יסתיים כשימ"ר מג"ב מרכז יחפשו סחורה גנובה בבית בכפר קאסם, אולי עשרה מטרים מבית הקברות אל־שוהדא. זה המקום שבו טמונים 47 ההרוגים - או 49 הנרצחים, תלוי באיזו שפה סופרים - שנורו בידי כוחות מג"ב בעת אכיפת עוצר לפני 54 שנה, תוך ביצוע הפקודה הראשונה בתולדות המדינה שהוכרה כבלתי חוקית בעליל. ואם אתם חושבים שמישהו כבר הספיק לשכוח את זה, אתם לא חיים בישראל.

המשמר יעבור לעניינים אחרים

קחו בערך שלוש או ארבע שנים אחורה. הפשיעה במגזר הכפרי היא הדבר הכי חם בעיתון, כותרת שדוחקת הצידה אפילו את לקחי לבנון השנייה: סחיטות בדרום, השתלטות על שטחי מרעה בצפון, גנבות תוצרת ומתכות בכל הארץ. יש תחושה שלאף אחד לא אכפת, או שכולנו פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה. תחושה שמתפוצצת בפנים של כולנו - ובייחוד באלה של גנב מקצועי בשם חאלד אל־אטרש - כשהחקלאי שי דרומי יורה לעבר פורצים שהסתננו לחווה שלו. בציבור (בצדק או שלא, זאת אחת מהשאלות הקשות האלה) רואים בפשיעה שמתרחשת סמוך לגבולות המדינה, ושהאחראים לה הם בני מיעוטים, מתקפה מכוונת ומתוזמנת על ישראל כולה.

הלך הרוח הזה הוביל להקמת ארגון שמירה התנדבותי חדש בשם ההגיוני "השומר החדש". היו כאלה שראו בו תגובה מתבקשת לגל הפשיעה; אחרים חשבו שהוא פשוט גולש עליו. אבל כולם הרגישו שמישהו עושה סופסוף משהו נגד הערבים הרעים שבאים לגנוב את אדמותינו. ואם לא את האדמות ממש, אז את התשתיות שהממשלה דאגה להקים מעליהן.

איפה שהשלטונות לא מתפקדים, אזרחים לוקחים את החוק לידיים. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את לבנון. אלא שאנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו שיסתובבו לנו בין הרגליים פלנגות חמושות, אפילו אם הן נושאות שמות ציוניים ומטרה מקודשת. מצד שני, אף אחד שאפילו הכיר פעם ביטחוניסט לא התרגש מהפעילות של "השומר". אחרי הכל, הם לא כל כך יורים: הם יותר שולחים הודעות מרשימות לעיתונות ונפגשים עם תחקירני טלוויזיה. אבל זה אומר שהם יוצרים כותרות, וכותרות לא עוזרות ללחץ הדם של השר לביטחון פנים. וזה לא שבאותה תקופה חסרו צרות לאבי דיכטר, עם ניסיון המינוי הכושל של יעקב גנות למפכ"ל.

כאן נכנס לתמונה משמר הגבול. מה שמוגדר כ"זרוע המבצעית של משטרת ישראל" - שהוקמה ב־1949 כ"חיל הספר של צה"ל" ושולבה במשמר הגבול של המשטרה, שהוקם שלוש שנים מאוחר יותר - תמיד היה חיבור ישיר לחקלאים ולתושבי הכפרים. מג"ב עובד באופן שוטף עם מועצות אזוריות, ונעזר באלפי מתנדבים־במדים ורכזי ביטחון יישוביים, שהם בעצם אזרחים עובדי מג"ב.

צריך לומר שבמשמר הגבול איתרו את הצורך בהגברת האכיפה במגזר הכפרי הרבה לפני הרעש שיצרו הירייה של שי דרומי והצעקות של השומר החדש. מג"ב הגביר את הלחץ במאבק בפשיעה הכפרית כבר בסוף שנות ה־90. אז הוכשרו כמה יחידות ("ארז" בצפון, "אלמוג" במרכז ו"רותם" בדרום) לעסוק בין

 היתר בבילוש במרחב הכפרי, אבל בין היתר הן מילות המפתח: האינתיפאדה השנייה ומאורעות אוקטובר 2000 הסיטו את המשאבים לכיוונים נפיצים יותר.

ב־2007, עם הרעש, חזר התקציב. בחודש מאי של אותה שנה מונה למפקד מג"ב ניצב ישראל יצחק, שקיבל על עצמו רשמית את האחריות למלחמה בפשיעה במרחב הכפרי. יצחק אפילו התחיל לגייס כמתנדבים את חברי השומר החדש. הרציונל ברור: בסופו של דבר אלה חבר'ה לעניין, בני מושבים ובוגרי יחידות קרביות, שחבל לא להשתמש בהם. גם ככוח אדם איכותי, וגם כדי לשמור עליהם מעצמם. הרי הדבר האחרון שחסר זה שאחד מהשומרים החדשים יירה במישהו מתוך יוזמה פרטית, ויסתבך עם השלטונות או עם עבריינים.

בינינו, אין בישראל כל כך הרבה פשיעה כפרית כמו שהיה אפשר להבין מריכוז הידיעות בנושא ב־2007. זה לא שאי אפשר לצאת לעבודה מעומר - או ממגשימים, או מירדנה - בלי שמישהו ישתלט לך בינתיים על הבית, השדה והנשים. עדיין בטוח יותר להתגורר בכפר קטן מאשר בעיר גדולה. בפרספקטיבה רחבה יותר, ולמרות כל תהליכי האורבניזציה המפורסמים שמתרחשים כאן, כ־80 אחוזים משטח ישראל עדיין מוגדרים כמגזר כפרי. מצד שני, רק כעשירית מהאוכלוסייה גרה בשטח הזה - כך שאחוז הפשיעה בכפרים הוא נמוך גם יחסית לסך השטח הכפרי, וגם יחסית לכלל האוכלוסייה.

כל זה נהדר, רק שבמג"ב הפסיקו להסתכל על הפשיעה מהזווית של הסטטיסטיקאי והתחילו להסתכל עליה דרך העין של החוואי: באזורים החקלאיים אולי אין פשיעה כמו בערי החטאים, אבל מי שגונב לחקלאי את הטרקטור שלו או את עדר הבקר שלו, גונב את כל עולמו. מעבר לזה, אם חקלאי מרגיש שהוא מתמודד לגמרי לבדו הן עם גידול התוצרת והן עם ההגנה עליה, יש תמיד סיכוי שהוא יישבר וינטוש את האדמה. ואז ישב שם מישהו אחר, והוא לא יהיה בהכרח ציוני גדול.

תחשבו על זה ככה: כשאתה גונב למגדל צאן את 30 הכבשים שלו, זה 100 אחוז נזק. אתה לא רק סוגר לו את העסק: אתה סוגר לו את החיים, ומעלה את תעריפי הביטוח של שאר מגדלי הצאן, שעכשיו ישתלם להם פחות להיות חקלאים בעצמם. אז הם נוטשים את האדמות לעבר העיר. וזה עוד בלי לדבר על הפגיעה המנטלית הטמונה בחורבן של כל מה שגידלת כל חייך. שוב: 100 אחוז נזק, ל־10 אחוזים מהאוכלוסייה, ב־80 אחוזים מהשטח.

היתרונות הלא צפויים של חוצה ישראל

הש.ג נראה קצת מסכן. הוא יושב בבודקה סגורה לצד כניסה מגודרת שאולי ראתה ימים יפים יותר, מתחת לשלט רעוע שמספר כי "בשער זה עוברים השוטרים המובחרים ביותר של משטרת ישראל". בשביל שתוכל לעבור בשער המובחר צריך הש.ג לפתוח את החלון של הבודקה, להוציא את היד החוצה מעבר לקיר, וללחוץ על כפתור אדום שמוצב על הצד החיצוני של המבנה. מהיכרותי עם מערכות באופן כללי, אני מנחש שזה כי הבודקה היתה ממוקמת פעם חצי מטר ממיקומה הנוכחי, וכשהעבירו את הבודקה שכחו להעביר גם את החשמל. או שהתקמצנו, גם אופציה. "שאלתי לגבי זה", אומר לי אחד מאנשי הסגל של ימ"ר אלמוג, שמגיע ללוות אותי למשרדי היחידה. "מתברר שהרס"ר של המחנה לא רוצה שהחיילים בש.ג יירדמו, אז זה נועד להשאיר אותם ערניים". הוא לא אומר שזה פיתרון פשוט אבל אלגנטי.

יחידות הבילוש של מג"ב, או בקיצור מוזר ימ"ג, נוצרו ב־1998. ימ"ג "אלמוג" הוקמה ב־2002 וקיבלה אחריות למגזר הכפרי במחוז מרכז, מחדרה ועד גדרה - בעיקר, אבל לא רק, לאורך קו התפר. כל השוטרים במג"ב הם גם לוחמים, ואת הלוחמים־בלשים של "אלמוג" הרכיב צוות של שוטרים בקבע ובסדיר, עם שדרת פיקוד שמקבלת את ההנחיות שלה מאגף המבצעים של מג"ב. שוב, זוכרים את מאורעות 2000? אז חוץ מהכשרה לפעולות נגד פשיעה במגזר הכפרי הוקנו ל"אלמוג" גם אמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולות לחימה

 איכותיות. למעשה, היחידה אספה במהלך שנותיה הראשונות כמה הורדות של מחבלים בדרך ליעד, אפילו ביעד עצמו. ובגלל שלכל אחד מכוחות הביטחון יש מינימום ארבעה כובעים - שאחד מהם בלוי ואת אחד מהם הוא לא מוצא - על "אלמוג" הוטלה גם אחריות לטיפול ראשוני באירוע חומרים מסוכנים בשטח שבאחריותם. למה, זה נשמע לכם כמו משהו שמצריך צוות מקצועי ייעודי?

הפיכת הימ"גים ליחידות מרכזיות מיוחדות ללחימה בפשיעה במגזר הכפרי זורזה בחודש מרץ 2009, עם כניסתו לתפקיד של השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ', מושבניק ומג"בניק לשעבר. אותו אהרונוביץ' ששנה קודם היה ממגישי "חוק דרומי", שמתיר בתנאים מסוימים הגנה אלימה מפני פריצה לבית המגורים, לעסק או למשק החקלאי. ממה שראיתי, הפיכת הימ"גים לימ"רים היתה מהלך מצוין. ועכשיו כשיש סיכוי טוב שיועץ התקשורת של אהרונוביץ' יעביר לו את הפסקה הזאת: איציק, רק עשה טובה ורד סופית ממעשני הגראס.

ימ"ג ארז, שמופקד על המחוז הצפוני, היה הראשון שהחליף את ה־ג' ב־ר' והפך לימ"ר. פותחה שם תורת הפעלה דומה לזאת של ימ"ר במשטרה הכחולה, והקימו אגף חקירות ומודיעין שכולל חוקרים, רכזים ואפילו פרקליט מלווה. בימ"ר המג"בניקי לרכזי המודיעין, שעובדים במקומות שלא תמיד יושביהם מחזיקים בתעודות זהות כחולות, יש גם מאבטחים סדירניקים.

לפני חצי שנה הפכה "אלמוג" ל"ימ"ר מג"ב מרכז", שינוי שסימל את הפיכתה ליחידה כמעט עצמאית. עדיין בלי פרקליט מלווה, אבל עם חקירות ומודיעין, קצונה מתאימה ודסק הערכה; ימ"ר ארז הוא המודל המובהק שלה. מה שכן, שני דברים לא השתנו. ראשית, השם: "ימ"ר מג"ב מרכז" זה ארוך, ו"ימ"ר מרכז" זה של המשטרה הכחולה, אז שוטרי היחידה עדיין קוראים לעצמם אלמוג.

מקסימום ימ"ר אלמוג. הדבר השני שנותר בעינו הוא הג'וב של מענה ראשוני לחומרים מסוכנים. יש בזה משהו ערכי, וגם לא נראה לי שיש להם הרבה ברירה.

רפ"ק שחר יצחקי, מושבניק, הוא הבוס כאן. הגיע מגדוד אדומים בעוטף ירושלים, עבר פו"מ משטרתי, עשה תואר שני. בין היתר היה בסיירת גבעתי ועסק בבילוש, בכלבנות ובניסיון להקים את יחידת פרשי השטח של מג"ב. גלגול רוחבי כזה. הוא יושב במשרד קטן בקרוואן קבע. את תעודות ההערכה שתלויות על הקירות אפשר לספור על כף יד של חבלן, וזה די חריג במקומות שמאוכלסים בשוטרים: השכר במשטרה לא בדיוק מספק, אבל תעודות לא עולות כסף, אז המפקדים מנפיקים כאלה על כל תפיסה של חוצה באור אדום. אני גם לא מבחין כמעט בצילומים של שוטרי היחידה בפעילות, ולא מוצא אפילו את התמונה המסורתית שתלויה על כל קיר של כל חדר בכל תחנה בארץ: עשרה שוטרים שמחייכים מעל בחור שנתפס עם חצי גרם חשיש. מה שכן, על קיר אחד תלוי לוח דארטס.

במרכז לוח המטרה של ימ"ר מג"ב ניצב כרגע טרנד חדש יחסית: עבריינים פלסטינים שחוברים לפושעים מקומיים מכל פלחי האוכלוסייה, לצורך פריצות וגנבות בתוך ישראל. להתפתחות התופעה הזאת יש מספר גורמים, כמו למשל כביש 6 - שעובר כתזכורת מטר וחצי מזרחה מהקרוואן שבו אנחנו יושבים עכשיו - ומקל על עברייני היבוא האלה לחדור מכפרים לאורך קו התפר אל יישובי השרון, תוך שימוש בשבילי עפר שמגיחים מפרצות בגדר הכביש. מאופי המרחב שבו עובדת היחידה ברור שכבר נתקלו שם גם באירועי פח"ע, אבל לא מדובר במטרה בפני עצמה, ובכל מקרה באתי לראות סיכול פשיעה כפרית ולא פעילות חבלנית. מה שמזכיר לי, מה לעזאזל לובשים למארב משטרתי?

שביל קליפות התפוזים

אני מניח שנעליים נוחות ובגדים כהים, אז ככה אני מגיע לשער של השוטרים הכי מובחרים בישראל, ואז עומד שם ותוהה לרגע מה חושבים לוחמי הימ"מ - שעוברים באופן שגרתי בשער אחר לגמרי - על השלט הזה. אני מחכה שהיד של הש.ג תישלף לכיוון הכפתור, אבל במקום זה רואה אותו יוצא, מקיף את הבודקה, מנופף לי לשלום והולך את שבעת המטרים עד לצד השני של השער. הכפתור דילג כל הדרך לשם. מישהו בכל זאת נרדם.

כנראה שבחירת הלבוש שלי היתה נכונה, כי רוב הבלשים לבושים בערך כמוני, גם אם בטעם קצת פחות טוב. הם עומדים לצאת למארב. המטרה היא חוליה של גנבי רכב. זה אולי לא נשמע לכם חשוב במיוחד, אבל זה כי אתם לא אלה שגנבו להם את הרכב.

שיטת הגנבה הולכת בערך ככה: מישהו בתוך ישראל דואג לאתר מכוניות קורצות במועצות אזוריות בשרון, ואזורים נטושים בפרדסים מחוץ לגזרת ביצוע העבירה. הגנבים חוצים את קו התפר (אומרים לי שלא משנה איך) ואז חוברים, כל אחד בנפרד, למסיע שוהים בלתי חוקיים שמקושר לעבריין מקומי (לא בטוח מאיפה שאתם מדמיינים). אחרי שהגנבים מרימים את המכוניות - לא יודע, אולי אחד מהם עבד פעם כמתקין של חברת איתור כלי רכב - הם נוסעים לפרדס

 שנבחר מראש ומסליקים אותן שם עד יעבור זעם והם יגיעו כמו ילדים שיאספו את השלל למשחטה ברמאללה או בשכם. אנחנו רגע לפני תחילת קטיף ההדרים; החקלאים לא מגיעים לפרדסים, ואפשר לזרוק שם רכב לכמה ימים טובים. "צינון" קוראים במג"בניקית לפעולה הזאת.

גם הימ"ר נחלק הלילה לכמה חוליות. חלק מוסוות בפרדס המשוער עצמו; חלק יושבות על הצירים שמהם אמורים להגיע כלי הרכב הגנובים. לחברי הכנופיה הספציפית הזאת יש מוניטין של נהיגה פרועה, והם כבר הבריזו למשטרה כמה פעמים - מה שבמג"ב מכנים "שיפשפו" - אבל זאת הפעם הראשונה שלהם מול הימ"ר. אם הלילה יהיה ניסיון לשפשף (ואם יהיה ניסיון מעצר יהיה ניסיון שפשוף, כי מדובר בחבר'ה שאין להם המון להפסיד), השוטרים יצטרכו להיזהר. כל אחד בימ"ר אלמוג מכיר את המקרה של רס"ר שלומי אסולין, שנפצע אנושות כשנדקר על ידי גנב רכב נמלט שהיה בחופשה מהכלא. אסולין שירת שנתיים ב"אלמוג" לפני שעבר לתפקידים אחרים, ובסופו של דבר ליחידת הסיור של משטרת רחובות, שם מצא אותו המברג של החרא.

ב־22:00 אני מתיישב בטנדר אזרחי עם יצחקי וקצין החקירות החדש שלו, שחקן רכש מהכחולה בשם זיוון פריידין. אנחנו מתמקמים קילומטר או שניים מכמה מהכבישים שבהם אמורות המכוניות לעבור. ב־23:00 אני עדיין יושב בטנדר. גם בחצות.

השיחה גולשת לפח"ע. אחד מהחששות שמעסיקים את הימ"ר - ולא מתוך מידע מודיעיני מוצק, אלא יותר מתוך אינסטינקטים בריאים - הוא האפשרות שגורמי טרור יגייסו "מסתננים־פורצים מקצועיים" מהשטחים. זה לא סתם דמיון מפותח, אלא דבר שכבר קרה לפחות פעם אחת בעבר: לפני תשע שנים ניסו גנבי רכב מגויסים להתנקש באלוף משנה בחיל הים באמצעות מטען נפץ שהוטמן בצמוד לביתו. "הבלשים פה מתעסקים עם חארות בחיי היומיום", אומרים לי, "ותמיד יש סיכוי שנפלת על כאלה שכנופיית פח"ע הספיקו לסחוט ולגייס. עכשיו הם כבר לא יוצאים לפרוץ אלא לפגע, כך שלא רק תמיד קיימת סכנה בשעת החיכוך. אם לא נבצע את החיכוך, לך תדע לבית של מי הם יכולים להגיע".

בסביבות 2:00 אנחנו מתחילים לדבר על השרפה הגדולה. היחידה חזרה לפני כמה ימים ממשימת סיוע בכרמל; המקבילה הצפונית שלה, "ארז", איתרה מציתים; אלמוג מצידה עסקה בפעילות תומכת. דוד של אחד הבלשים הדרוזים הוא סוהר שנספה. הוא קיבל חופשה להתאושש ולסייע למשפחה.

בסביבות 3:00 אני מנקר. חצי שעה אחר כך אני מתעורר קצת נבוך, אבל לא נראה שמישהו שם לב. יצחקי פותח בייגלה. טוב מאוד. משהו שישאיר אותי ער.

4:05. דיווח בוקע מהקשר.

"45 מ־20". בטנדר מפסיקים שלושה אנשים ללעוס בייגלה באמצע הביס.

"20 עבור".

"כרגע איתרנו טויוטה לבנה". זה הרכב שאמור לפתוח את הציר.

"יש לוחית?".

"יש. ל.ז מתאים. ויש בצומת גם שלושה כלי רכב רצופים שאמורים להיות עכשיו באזור נתניה".

"מאיזה סוג הרכבים?".

"מאזדה 3 אפורה, מאזדה 6 שחורה ושברולט לבנה".

"חושי, שים לב אם הם מגיעים לנקודה שלך".

"בינתיים לא, עבור".

"אוקיי. להיות דרוכים".

חולפת עוד דקה. פריידין מניע ומתחיל לצמצם לאזור.

"45, 45, הם כרגע חתכו לפרדס".

"יפה. פעל פעל".

פריידין חורק בלמים בשוליים. יצחקי ואני פורקים בריצה אל תוך הפרדס. חושך עד מטרים קדימה. מרחוק אנחנו שומעים כלבים נובחים, ולפתע מבליח אור מבין העצים מאותו כיוון שממנו עולות הנביחות. יצחקי רץ לכיוון ואני אחריו. אחרי 30 מטר מזהים שם ג'יפ אזרחי, של היחידה, ואחד הבלשים קופץ החוצה. שיפשפו החארות.

• חלקה השני של הכתבה יפורסם בליל שבת