בגידות ורציחות: דרמה בקן הצופית
הצופית היא ציפור צבעונית וסקרנית, עם חיים מלאי אקשן: הזכר עלול לגלות שהוא מטפל בגוזלים שאינם צאצאיו בכלל, ונאלץ להתמודד עם זכרים אחרים שחודרים לו לטריטוריה ומנסים להרוג את גוזליו. הצצה לציפורים שחיות לידנו
כדי לשמור על הטבע ליד הבית שלנו, צריך לעקוב אחר ציפורי הבר המתגוררות ליד ביתנו. לקראת פרויקט ספירת ציפורי הבר בחצרות הבתים וכדי שתוכלו לזהות את המינים השונים, נמשיך בהצצה יומית לעולם של כל אחד ואחד מהם.
הפעם נכיר את הצופית בוהקת - ציפור שיר קטנה צבעונית וסקרנית, בעלת מקור ארוך וכפוף, המתנועעת ללא הרף בתחומי הטריטוריה שלה בחיפושים אחר מזון. תוך כדי תנועתה היא מרבה לקרוא בקול מתכתי קצר - המגלה את מיקומה.
בין המראה של הזכר לנקבה יש הבדל מובהק: הזכר בעל ניצוי שחור בכל גופו אך ראשו וגבו בוהקים בברק מתכתי ירוק בזוויות אור מסוימות, ולחזה יש ברק סגול-כחול. צדי החזה מקושטים בכתמי כתום-אדום וצהוב, אך קשה לראותם והם בולטים לעתים רחוקות, בעיקר בעת מחוות החיזור. צבע הנקבה הוא חום-אפור כהה יחסית בחלקי גופה העליונים ובהיר יותר בגחונה. זנבה שחור.
מזונה של הצופית מורכב בעיקר מצוף פרחים ומחרקים. לעיתים רחוקות מרפרפת הצופית מול הפרח ממנו היא יונקת, אך לרוב היא עומדת על הפרח או לידו ורוכנת אל הפתח שלו.
מפרחים ארוכי כותרת כמו היביסקוס, דבוקית וטקומית, היא נוהגת לגנוב את הצוף: היא מנקבת חור בסמוך לבסיס הפרח ושואבת משם את הצוף באמצעות לשונה הארוכה והמקופלת, המתפצלת בקצה למעין מכחול. כאשר הלשון צמודה למקור העליון היא יוצרת כעין צינור קפילרי דרכו נשאב הצוף.
מוצא הצופית הוא באפריקה הטרופית. ישראל היא קצה גבול תפוצתם הצפונית. בראשית המאה ה-20 הייתה הצופית נדירה ביותר בארץ ונמצאה בעיקר בנאות מדבר ליד חופי ים המלח, ביריחו ובעין גדי, במקומות בהם צומח הרנוג השיטים שמזין אותה ושהיא מפרה אותו. ההרנוג זהו צמח טפיל החי על עצי השיטה, שצורת פרחיו שופעי הצוף כצינור ארוך המותאם בדיוק למקור הצופית.
כיום נפוצה הצופית מאוד בגינות יישובים בכל רחבי הארץ. התפשטותה זו באה בעקבות פרדסי ההדרים וגינות הנוי שנטעו במהלך המאה ה-20.
לא מקדשות נאמנות
עם בוא האביב מכריזים זכרי הצופיות על נחלותיהם ממקומות נישאים, באמצעות שירה בקול מתכתי ומסתלסל, שאפשר לשמוע עד אוגוסט. בשירתם הם מחקים לעתים קולות של ציפורים אחרות. גודל הטריטוריה של הצופיות בתחומי יישובים עם גינות נוי הוא כ-5-3 דונמים.
הצופיות אינן שומרות על זוגיות קבועה וגם נאמנות אינה ערך מקודש אצלן גם בתקופת הקינון. הן מתארגנות אמנם בזוגות והזכרים מנסים להגן על הטריטוריה ולמנוע מזכרים אחרים להיכנס, אך לעיתים, ימים אחדים לפני ההטלה, מתלהקים מספר זכרים אחדים סביב הנקבה ומנסים להזדווג איתה. במחקר שנערך באוניברסיטת תל אף נמצא, שבמקרים רבים מצוי בקן גוזל אחד או יותר שאינם צאצאיו של האב המטפל.
במחקר אחר שנערך אף נמצא, שזכרים רווקים נוהגים לעיתים לחדור לטריטוריה של זוגות ולמנוע מהאם להאכיל את הגוזלים, במיוחד אם הזכר הטריטוריאלי נעלם מסיבה כלשהי. הם אף מנסים להרוג את הגוזלים, בין אם הם עדיין בקן ובין אם פרחו כבר ממנו.
התופעה של הרג צעירים מוכרת מיונקים מסוימים וגם מעופות אחרים, ומייחסים לה את הגדלת סיכוייו של ההורג להעמיד צאצאים משל עצמו.
זכרונות מאפריקה
את הקן בונה הנקבה כשהזכר מלווה אותה תוך השמעת ציוצים רמים. היא בונה את הקן בצורת אגס עם פתחו בצד, תלוי מקצה ענף משתלשל וארכו כ-18 ס"מ. זהו כנראה הרגל שנרכש באזור מוצאה הטרופי, שם גוזלים נטרפים על ידי נחשים וקופים לעיתים קרובות.
כדי למנוע מהקן להיטלטל ברוח הוא נבנה לרוב במקום מוגן. כך אפשר למצוא קנים סמוך לקיר הבית, על מטפס המשתרג על תקרת המרפסת, על עציץ, ואף על אהיל בסלון. הקן נבנה במשך כ-8 ימים מגבעולים דקים וגם מקורי עכביש המשמשים לחיבור הקן אל קצה הענף. הצופית מרפדת את קינה בנוצות, קרעי עלים ופיסות נייר, לרבות בדלי סיגריות. ההטלה כוללת כ-2-3 ביצים.
הנקבה דוגרת לבדה במשך 13-12 ימים, כשבמשך הדגירה מקורה מבצבץ מפתח הקן. במשך כל זמן הדגירה הזכר מסתובב סביב הקן, מתרגש ומתריע בקולות צקצוק מתכתיים ומהירים על סכנה או אויב מתקרב, מחתול ועד אדם.
כשהגוזלים בוקעים, שני ההורים מטפלים בהם ומאכילים אותם בזבובונים, בעכבישים ובחרקים נוספים, אך חלקה של הנקבה בעבודה כפול לערך מזה של הזכר.
הגוזלים פורחים מן הקן בדרך כלל כשהם בני 14-13 יום, אך בשונה מרוב הגוזלים של ציפורי השיר - שמרגע פריחתם אינם שבים עוד לקן, גוזלי הצופית שבים ללון בקן במשך מספר ימים נוספים. הנקבה קוראת להם ומכוונת אותם אל הקן בטפיחות כנפיה, וממשיכה לחמם אותם במשך הלילה, אף כי רק בקושי רב יש בקן מקום לכולם.
שני ההורים ממשיכים להאכיל את הגוזלים מחוץ לקן כשבועיים נוספים לאחר פריחתם מהקן. לאחר תקופת הקינון, הצופיות עשויות להתלהק ללהקות קטנות, בעיקר סביב ריכוזי פריחה.
סיפורים שונים מסופרים על צופיות שנוהגות לקנן במרפסות בקרבה רבה לבני האדם. כך למשל, גוזל של צופית שהגיע לבית החולים לחיות בר של הספארי במשקל 5 גרם, טופל וגודל במשך שלושה שבועות על ידי האסיסטנטית עינת מטלון. כשהגיע למשקל של 10 גרם הניחה אותו מטלון בתוך כלוב על אדן החלון כדי שיסתגל לטבע, רגע לפני שיחרורו לחופשי. ב
בעוד מטלון מכינה עבורו את ארוחת הבוקר, הבחינה בזכר צופית מתקרב אל הכלוב ומאכיל את הגוזל. שלוש דקות לאחר מכן הגיעה נקבת הצופית וגם היא האכילה את הגוזל ישר לתוך מקורו. עוד באותו יום שוחרר הגוזל בחזרה לטבע בתחושה שיש גם מי שימשיך לשמור עליו ולהגן עליו בחייו החדשים.
שמה באנגלית של הצופית הוא Palestine Sunbird, ובערבית - מסאס אל עסאל או אבו א(ל) זהר. בלטינית היא נקראת Nectarinia osea.
הכתבה נכתבה בסיוע המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית . רוצים לשמור על ציפורי הבר שבסביבתנו? השתתפו בפרויקט ספירת ציפורי הבר בחצרות, שמתקיים בין ה-16 בינואר ל-8 בפברואר 2014. למידע נוסף הקליקו כאן .
להצצות נוספות:
לפנייה לכתב/ת 
