מדוע בכל זאת יש המאמינים בבורא?
המצדדים בתורת האבולוציה מביאים שפע של נימוקים מתחום המדע אבל שוכחים לציין שהאנושות עודנה נמצאת במבוכה גדולה ולא יודעת לספק מענה לשאלות הגדולות על היקום. יגאל פת-אל מציע שהמדע יתרכז בשאלות אלו וימנע מלעסוק באלוהים שאותו הוא אינו מסוגל להוכיח או להפריך
נראה שהויכוח האינסופי בין מצדדי המדע לבין המאמינים באל לא יסתיים לעולם. לויכוח זה אין תוחלת והוא חסר שחר מעיקרו. הסיבה לכתיבת שורות אלו אינה נעוצה ברצון לשכנע מי מהצדדים כי הוא שוגה או צודק. בכוונתי להראות שדווקא מנקודת המבט המדעית הויכוח נראה חסר תוחלת ואף יותר מכך: המדע מוביל לא פעם את העוסקים בו – פיזיקאים, ביולוגיים או קוסמולוגיים – להאמין בבורא עולם.
ראשית כול, גילוי נאות: אין לי דעה באשר לקיומו של בורא עולם. מדויק יותר לומר שאינני אדם מאמין. אמונה היא עניין שאו שיש לך אותו או שאין. היא אינה ניתנת להפרכה או לאישוש. האישוש היחיד הוא עצם האמונה.
ואולם כאיש מדע, אני חייב להגן לאו דווקא על האמונה אלא דווקא על המדע מפני ויכוחים משוללי תכלית המסיטים את הויכוח מהעיקר ומזיקים כיוון שהם מטעים לחשוב שהנה אנו יודעים הכל. בחיבור הזה, אנסה להיות פה דווקא לאלו שאינני מסכים לדעתם (המאמינים בקיום הבורא) – וזאת כדי להראות עד כמה הויכוח מיותר.
ובכן, נחזור לויכוחים האינסופיים בין הבריאתנים – אלו המאמינים שהעולם נברא על ידי בורא בכוונת מכוון - לבין אלו החולקים על כך. אני במכוון לא כותב - אנשי המדע, ולו מהטעם הפשוט שבין אנשי המדע המובילים יש מאמינים רבים ורבים מהמדענים הלא מאמינים ימשכו ידם כמו מאש משאלה זו.
ההנחה הרווחת היום באשר לסיבת היותנו כאן - מתקתקים מאמרים במחשב, טסים בחלליות ועושים עוד פעולות שדרכם של יצורים נבונים לעשותם - היא האבולוציה, אותה תורה שהגה לראשונה דרווין.
מוזיאוני המדע עמוסים לעייפה בהוכחות לתורה זו – החל מטרילוביטים מאובנים, מאובני דינוזאורים ויצורים אחרים וכלה בשלד של לוסי המונח במוזיאון האדם שבטרוקדרו. אולם, מה לכל "ההוכחות" הללו ולויכוח שבין האבולוציה ולשאלת הבריאה?
השאלות הגדולות של המדע
מסתבר שהרבה לפני תורת האבולוציה של דרווין, ישנן שאלות שהמדע טרם ענה עליהן. זאת ועוד – יש שאלות שהמדע מצהיר מראש שאינו מסוגל לענות עליהן. אתן כאן כמה דוגמאות:
אנו יודעים בוודאות מהו ההרכב הכימי של גוף האדם, של הדנ"א ושל רוב הארוגניזמים. אנו גם יודעים בערך כיצד החלו החיים: החיים נוצרו במקווי מים שהכילו חומרים אורגניים (חומרים העשירים ביסודות מימן, חמצן, חנקן ופחמן וכן ביסודות חיוניים אחרים כגופרית, ברזל וזרחן).
חומרים אלו יצרו חומצות אמינו, אלו בתורן יצרו חלבונים וכך אט-אט נוצרו התאים הראשונים וכן הלאה. המדע שיודע לתאר באופן מדויק את התרחיש שבו נוצרו חלבונים ותאים מהמרק המהביל שהיווה אז את האוקינוסים הקדמונים של כדור הארץ, עדיין אינו יודע לומר מהו אותו רגע שבו הפך גיבוב של חומרים אורגניים לתא חי. למעשה, נראה שהמדע טרם מבין לעומקו את המשמעות של המושג "חיים" המבדיל בין אוסף של חומרים ליצור חי.
אחת השאלות הגדולות של המדע קשורה באופן בו אנו מנסים להבין את פעולתו של המוח האנושי. זהו אותו מוח המשדר לאצבעותי את ההוראות להזיז את השרירים ולהקליד את המשפטים שהנכם קוראים. ברור לנו שמדובר בפעילות חשמלית החלה במוח - מערכת מורכבת של תאי מוח, עצבים, נוירו-טרנסמיטרים, כלי דם ועוד.
אפשר לכתוב מאמר העמוס לעייפה במושגים מתחום חקר המוח, אך מה ההגדרה הכימית או הביולוגית לנפש? מהו המנגנון המשדרג את פעילות המוח מסתם איבר מתוכנת, יעיל ככל שיהיה, לנפש? למודעות? לרגשות? למרות הידיעות המופלגות שלנו בתחום חקר המוח והבנת התהליכים המתרחשים בו, המדע טרם ענה על שאלה זו.
איך הכול התחיל?
ולא חסרות עוד שאלות. בימים אלו מתחבטים מדענים רבים מהשורה הראשונה בשאלת השאלות – מה קרה בשבריר השניה לאחר המפץ הגדול? מיליארדי דולרים הושקעו במאיץ הגדול שנבנה בז'נבה שתכליתו גילוי חלקיקים שנוצרו מיד לאחר הבריאה. ועדיין יש תחום שבו הפיזיקה אינה עוסקת: זהו התחום הכרוך בגדלים אינסופיים ובסינגולריות.
היום קשה למצוא קוסמולוג שינסה לקרוא תגר על המפץ הגדול. מודל זה נחשב למודל המקובל והוא אושש בתצפיות רבות, אולם עדיין אין בנמצא תאור כמותי (תאור כמותי הוא תאור מתמטי של מודל) של המצב בדיוק ברגע המפץ הגדול או של היקום בטרם המפץ הגדול.
הפיזיקאים מודים שמבחינה כמותית ותצפיתית אין להם אף כלי שיכול להתמודד עם שאלה זו. נהיה מאושרים אם המאיץ הגדול יעזור לתאר את המצב ביקום מעט אחרי המפץ הגדול, כמה שברירי שניה מוקדם יותר למה שאנו יודעים כיום.
כך גם לגבי הדברים שמצויים מעבר לגבולות היקום: האם קיימים יקומים מקבילים? האם קיים עוד יקום? לשאלה הראשונה יש תשובה חד-משמעית – איננו יודעים ובאופן עקרוני לא ניתן לדעת, כל עוד מהירות האור היא סופית.
גם מצדדי תיאוריית היקומים המקבילים אינם טוענים, בשלב זה לפחות, שיש בידיהם הוכחות תצפיתיות מעבר להשערות נסיבתיות לקיומם של יקומים מקבילים. אולם, ככל שמוזר הדבר, קשה מאוד להסביר כיום את ההתנהגות המכעיסה של חלקיקי החומר, כמו למשל עיקרון הדואליות והסופר-פוזיציה, באופן אינטואיטיבי. כנראה שהדמיון של הטבע גדול עלינו בכמה מספרים.
לטבע יש תכלית?
והטבע טומן בחובו עוד הפתעות: אנו יצורי אנוש המוגבלים לשלושה מימדים בלבד, אך כיום ברור לנו מבחינה מתמטית שמספר הממדים ביקום גדול משלושה. ומה יקרה אם נניח שיש יצורים ששפר מזלם והם חווים בחושיהם 4, 5 או יותר מימדים? אם אכן יש יצורים שחושיהם אינם מוגבלים לשולשה מימדים - ייתכן והם יוכלו לנוע בזמן. הם יוכלו לראות מה קורה בתוכנו ומחוצה לנו בעת ובעונה אחת. הם יוכלו להיות בכמה מקומות בו זמנית.
אפשר אולי לקרוא ליצורים הרב-מימדיים האלה בשם חיבה – אלוהים. אולם הפיזיקה אינה יכולה ואינה מעוניינת לבדוק אם הם קיימים כיוון שקיומם אינו נתון לבדיקה פיזיקלית.
מיהו אלוהים? הקפלה הסיסטינית (צילום: ablesock)
בעולם התלת ממדי שלנו נוכל לראות במקרה הטוב רק את ההיטל התלת ממדי שלהם. לפיזיקה די והותר צרות בחיפושיה אחר אותו חומר אפל שנכון לעכשיו לא ניתן לבדוק את קיומו במכשירים שלנו אלא רק את השפעתו.
וכיצד זה משליך על ענייננו, על עניין הבורא? הטעות הקולוסאלית של מתנגדי הבריאתנות היא שהם משתמשים בכתבי הקודש ובתיאורים שמצויים בהם לגבי הבריאה.
כתבי הקודש אינם מתכון ליצירת עולם ומי שירצה יוכל להשתמש בפסוק הראשון בספר בראשית להוכחת קיומו של בורא – וכי הארץ לא היתה תוהו ובוהו? האין אפשרות לפרש את משמעות של הפסוקים הראשונים של ספר בראשית כך שכל תפקידו של הבורא להכניס סדר במערכת? ליצור חוקים? ספרי הקודש הם רק התמצית של הסיפור האמיתי.
טעות נוספת בידיהם של מתנגדי הבריאתנות היא הניסיון לייחס לטבע רצונות או יעדים משלו. כאן אנו לוקים בחוסר ענווה משווע. אנו עדיין רחוקים מלהבין את הטבע בכדי שנוכל לדעת אם יש לו מתווה או לא.
ההנחה שהטבע מתקדם כל הזמן היא הנחה בעייתית. מערכת השמש קיימת כ-5 מיליארד שנים ובפרק זמן זה כבר הצליח להתפתח אדם חושב. אם נקבל ברצינות את הלוגיקה האבולוציונית, האם לא נכון יהיה להניח שבעוד מיליארדי שנים יהיה קיים יצור מפותח כל-כך עד שישווה ברמתו לאל? שהרי כבר היום אנו מסוגלים להתערב בבריאה.
ויכוח עקר
לעתים אני אוהב לקרוא את הספרים שבזכותם התחלתי להתעניין באסטרונומיה. ספרים אלה נכתבו בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, עשרות שנים לאחר שאינשטיין פרסם את מאמריו בדבר תורת היחסות הכללית ושנים לאחר שנבנה הטלסקופ הגדול בהר פלומר, ולאחר שנוסחו עקרונות מכניקת הקוונטים וביקוע האטום.
אני חייב להודות שבמקרים רבים רבים אני מוצא את עצמי משועשע מאוד מהעובדות המתוארות בספרים, שכיום הוכח שהן שגויות כמעט לחלוטין. ועדיין אני קורא בספרים האלה ביראת כבוד גדולה, כיוון שהם שיקפו בדיוק את הידע האסטרונומי שהיה מקובל כנכון באותה תקופה.
מעניין איך נרגיש כאשר נקרא את ספרי המדע בעוד כמה עשרות שנים. נכון, קשה להניח שעקרונות היסוד ישתנו, אך אני מעז להמר שהמדע המקובל כיום ייראה מיושן.
תפקידנו כאנשי מדע לשאול את השאלות, לחקור, להציע ניסויים ולבנות מודלים המתארים את הטבע. כל ויכוח עם אמונה שאי אפשר להפריכה באמצעים מדעיים הוא עקר, מיותר ואפשר לומר – נוגד את עקרונות המדע.
ד"ר יגאל פת-אל, קוסמוס טלסקופים, יו"ר האגודה הישראלית לאסטרונומיה, מנהל מצפה הכוכבים בגבעתיים ומנהל פורום אסטרונומיה ב-ynet.
לפנייה לכתב/ת 
